ת"א 41160-09-14

תקציר

המחלוקת היא על ייעוד הקרקע, שנרכשה על ידי המשיבים, כגן לאומי. המשיבים מבקשים למנוע מהמבקש, רשם המקרקעין, לרשום הערה בדבר ייעוד הקרקע, שכן לטענתם הדבר יפקיע את הקרקע ללא פיצוי וכי המבקש לא רשם את השטר בתוך 15 הימים הנדרשים. המבקש, לעומת זאת, טוען כי אין בסמכותו להחליט אם לרשום את השטר אם לאו, וכי הסעד המבוקש על ידי המשיבים אינו ישים במקרה זה. רשם המקרקעין הוא גוף מוציא לפועל שאין לו סמכות לעכב או להימנע מרישום השטר, המחויב בחוק. עוד טוענת המבקשת, כי היה על המשיבים לבחון את מצבה התכנוני של הקרקע טרם רכישתה וכי אין ברישום השטר כדי לשלול את זכויות הבעלות של המשיבים או למנוע רישום הערת אזהרה. בנוסף, טוען המבקש כי טענות המשיבים צריכות להיות מופנות כלפי הגורמים הרלוונטיים ולא כלפי רשם המקרקעין. לאחר ששקל את הטענות, בית המשפט מחליט כי יש לדחות את התביעה על הסף. הנסיבות מצדיקות צעד קיצוני זה, שכן בקשת המשיבים לסעד לא תשנה את ייעוד הקרקע כגן לאומי, אשר פורסם ברשומות. בית המשפט מדגיש כי אי רישום השטר עשוי להקנות למשיבים עילה לתביעת נזיקין נגד צדדים אחרים, אך אין בו כדי לשנות את מעמד הקרקע. זאת ועוד, בית המשפט מוצא כי המקרקעין הנדונים אינם מוסדרים, והוראות סעיפים 10 ו-125 לחוק המקרקעין, עליהן מפנים המשיבים, אינן חלות במקרה זה. סעיפים אלה מגנים על רוכשי המקרקעין בתום לב ובתמורה, אך רק במקרים בהם הבעלים הרשום אינו הבעלים בפועל של הקרקע. בית המשפט מגיע למסקנה כי צודקים המבקשים בטיעוניהם וכי הסעד המבוקש על ידי המשיבים אינו מיטיב עמם. אשר על כן, התביעה נדחית, והמשיבים חופשיים להגיש תביעה כספית נפרדת כנגד הצדדים הרלוונטיים. שני הצדדים יישאו בעלויות שלהם.