בג"צ 5922/13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה לצו מניעה מותנה נגד פסקי הדין הן של בית הדין הרבני האזורי נתניה והן של בית הדין הרבני הגדול. העתירה הוגשה על ידי בעל שביקש לבטל את ההחלטה להעניק לאשתו חלקה מסוימת בביתם המשותף לאחר גירושיהם. בני הזוג, שנישאו בשנת 1998 וחולקים שלושה ילדים, חוו בעיות בחיי הנישואין לאחר שהבעל הביע את רצונו להתגרש מהעותרת ונתפס מנהל רומן. בית הדין הרבני האזורי הורה על סעיף ספציפי לאישה בבית בני הזוג עד שתקבל פיצוי הולם או תחליט שאין תקווה לפיוס. החלטה זו אושרה על ידי בית הדין הרבני הגדול, שהמליץ אף הוא לצדדים לקבל הצעת פשרה להסדר גירושין בסך 250,000 ₪. הבעל, המשתכרת פחות מהשכר הממוצע במשק, טען כי הכנסתה הגבוהה של האישה והקושי הכלכלי לשלם מזונות עבור ארבעת ילדיו משתי מערכות יחסים מצדיקים את ביטול הוראת הסעיף הספציפית. הוא סבר כי הדבר פוגע בזכויות הקניין שלו וכי החלטות בתי המשפט אינן הוגנות. עם זאת, האישה ציינה כי העתירה היא טקטיקה להתחמק מתשלום כתובתה ומהסדר הגירושין. היא הדגישה את כנות תביעתה לשלום בית וטענה כי הבעל אחראי לפירוק נישואיהם. פסק דינו של בית הדין האזורי, שהתבסס על הדין הדתי, העניק לה זכות לסעיף ספציפי גם במקרים בהם ניהל הבעל רומן מחוץ לנישואים. לדברי בית הדין, פגיעה בזכויות הקניין של הבעל הייתה חוקית במקרה זה ושתי הערכאות ניסו להגיע להסדר גירושין. בג"ץ דחה את העתירה והדגיש כי היא אינה משמשת ערכאת ערעור על החלטות בית הדין הדתי, ומקרה זה אינו נופל לקטגוריות הנדירות והחריגות המצדיקות התערבות. פסק הדין אישר את החלטות הערכאות הנמוכות יותר, והדגיש כי זכותה של האישה להתגורר בחלק מסוים של הבית היא חוקית ומידתית, מה גם שניתן לשקול מחדש את הצו עם שינוי הנסיבות. הבעל חויב לשאת בהוצאות עורכי הדין של האישה, בסך 7,500 ₪, והעתירה נדחתה ביום ט"ו בשבט תשע"ד (16.1.2014).