עמ"נ 33013-11-10

תקציר

פסק הדין דן בסיווגה של החלטת ועדת ערר לפי חוק התכנון והבנייה להחלטת ביניים או להחלטה סופית, שיש לה השלכות על האפשרות להגיש ערר מינהלי. ההחלטה הראשונה של ועדת הערר, שהורתה להעביר שני נושאים לשמאי מייעץ, מסווגת כהחלטת ביניים. זאת משום שהחלטה כזו אינה מסיימת את הדיון כולו ויש לשמור על זכות הערעור עד לאחר מתן החלטה סופית. ועדת הערר שגתה בכך שראתה בהחלטה הראשונה החלטה סופית, שהגבילה את זכות הערעור. הוועדה גם שגתה כשדחתה ערר על בסיס מדיניות לפיה מי שמתגורר בפאתי עיר צריך לצפות לפיתוח ולכן לא יהיה זכאי לפיצוי על פגיעה באדמתו. גישה זו מפרה את האיזון שקבע המחוקק, המחייב פיצוי בגין נזק למקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ופוטרת פיצויים רק אם הנזק נמצא סביר לפי סעיף 200. יש לבחון את הסבירות בכל מקרה לגופו, ואין מקום לקבוע מדיניות מראש. כמו כן, ועדת הערר לא בחנה את הפגיעה בקרקע במקרה זה, אלא הקדימה דיון בסבירות הנזק. זאת, בניגוד לנוהל המתווה, בו יש לקבוע תחילה את קיומו והיקפו של הנזק בטרם עוברים למבחן הסבירות. לבסוף, פסק הדין מתייחס לדחיית הערעור על ידי מערערים מסוימים בשל אי הוכחת זכותם בקרקע. החלטת ועדת הערר לדחות את עררם של המערערים 12, 21, 24, 36, 61 ו-62 מטעמים אלה מתקבלת, שכן הם לא הביאו ראיות מספיקות לזכויותיהם במקרקעין. הדיון מוחזר לוועדת הערר לצורך הכרעה בשאלה האם הקרקע נפגעה ומהי מידת הפגיעה, כאשר למערערים 12, 21, 24, 36, 61 ו-62 ניתנו 15 ימים נוספים להמצאת המסמכים הדרושים. המשיבים מחויבים לשאת בהוצאות המערערים ובשכר טרחת עורך דין.