ע"א 677/87

תקציר

בית המשפט העליון הפך פסק דין של ערכאה נמוכה יותר, וקבע כי המשיבות (שתי חברות קבלניות) לא הונעו במרמה לחתום על חוזה. החוזה היה לרכישת זכות חכירה במקרקעין מהמערערים. סעיף מרכזי בחוזה קבע כי המערערים ישלמו את כל האגרות והמיסים הקשורים בנכס עד למסירת החזקה למשיבים. במהלך המשא ומתן על החוזה ביקש בא כוח המשיבים שינויים בהסכם המקורי, לרבות תוספת המחייבת את המערערים לשלם דמי הסכמה והיתר. עורך דינם של המערערים הסכים לשינויים, אך בהמשך טען כי לא קרא בעיון את הטיוטה הסופית, ולא הוסכם על תוספת דמי ההיתר. בית המשפט העליון לא מצא ראיות לתרמית, וציין כי התיקון נעשה בטיוטה הראשונה שראה בא כוחם של המערערים וכי הוא גם מילא טפסים עבור מינהל מקרקעי ישראל שהבחינו בין דמי הסכמה לבין דמי היתר. יתר על כן, החוזה עצמו היה בלתי ניתן לחלוקה, כך שלא ניתן היה לבטל רק חלק ממנו. לבסוף, פירש בית המשפט את הסעיף הנדון כך שהמערערים היו אחראים אך ורק לשכר טרחה הקשור לעסקה הנוכחית ולא לבנייה או ניצול עתידיים של הנכס. משכך, לא היו המשיבים רשאים לדרוש תשלום דמי היתר בגין בנייה, שינוי ייעוד או פיצול החלקה, שכן אלה לא היו חלק מההסכם המקורי. הערעור התקבל, והחלטת הערכאה הנמוכה יותר לאכוף את החוזה ככתבו וכלשונו בוטלה.