ת"פ 513-02-15

תקציר

השופט פתח בהתוויית מהות התיק, שסובב סביב הערכת מהימנות עדויותיהם של שני עדי מפתח מטעם התביעה, וקביעה האם די בעדויותיהם כדי להרשיע את הנאשם. לאחר מכן סיכם השופט את הראיות שהציגה התביעה, כולל עדויות המתלוננים, שתיארו את האירוע וזיהו את הנאשם כאחד התוקפים. צילומי מצלמות האבטחה איששו חלקית את גרסת המתלוננים לאירועים. שני העדים המרכזיים, עבד אל-רחמן פקיה וטייגר דאיס, מסרו הצהרות במשטרה המפלילות את הנאשם. עם זאת, עדויותיהם בבית המשפט לא היו עקביות וסותרות. שני העדים ניסו לחזור בהם מהפללותיהם הקודמות נגד הנאשם, והציעו הסברים שונים לדבריהם הקודמים. השופט הכריז עליהם כעדים עוינים. השופט בחן בדקדקנות את דברי העדים במשטרה, ומצא כי הם וולונטריים, מפורטים ועולים בקנה אחד עם השני ועם עדויות המתלוננים. הוא סמך על דבריו של פקיה וראה בהם ראיות מהימנות ומשמעותיות. מנגד, הוא מצא את עדויותיו של דאיס בבית המשפט בלתי אמינות, וציין את ניסיונותיו להרחיק עצמו מהפשע ולהפליל את הנאשם. השופט הכיר בחוסר עקביות מסוים בעדויות העדים, במיוחד בנוגע להחזקת הסכין ואופן הגעתו של הנאשם לזירת הפשע. עם זאת, הוא סבר כי סתירות אלה מינוריות ואין בהן די כדי להפחית באופן משמעותי ממשקלן של האמירות. באשר לטענת ההגנה כי העדים הפלילו את הנאשם מתוך נקמה או חוסר תפיסה, השופט לא השתכנע. הוא מצא כי המניע לכאורה לנקמה לא הוכח, והסברי העדים להפללתם אינם מהימנים. לסיכום, השופט קבע כי התביעה הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה מעבר לספק סביר, והרשיע את הנאשם באישומים שבכתב האישום, בעיקר על סמך הודעותיו של פקיה במשטרה, שאוששו בראיות אחרות.