ע"פ 36112-04-13

תקציר

פסק הדין המדובר נוגע לפרקטיקות של בנייה בלתי חוקית, שבית המשפט מכיר בהן כסוגיה נפוצה המחייבת פתרון בלתי מתפשר. בהדגישו את הצורך בפעולה נוקשה, מדגיש השופט את זלזול המשיב בצו הפסקה שיפוטי, והמשיך בבנייה גם לאחר הגשת כתב האישום. חומרת פעולה זו, לצד הפרת צו הריסה, מודגשת כקריאת תיגר בוטה על שלטון החוק. פסקי דין קודמים הדגישו את הצורך בעונשי מאסר של ממש בגין עבירות כאלה, בתקווה להרתיע אותם. העונש שנגזר על המשיב נחשב בלתי מספק, אינו משקף את חומרת המצב ואינו משמש כגורם מרתיע. השופט מציין את נסיבות העבירה ואת הרווחים הכלכליים הצפויים מהבנייה, ומוצא את העונש מקל יתר על המידה. השופט בוחן פסקי דין קודמים הנוגעים לבנייה בלתי חוקית, ומכיר ברלוונטיות שלהם בעיצוב העונש ההולם. הם מאשרים את הצורך בגישה מחמירה לענישה, תוך התמקדות בהרתעה. מקרה אחד כזה, ע"א 8482/10, עסק בנאשם שבנה שלא כדין בהיקף גדול יותר, וקיבל מאסר על תנאי, קנס כבד והתחייבות כספית – תקדים התומך בצורך בענישה חמורה ומרתיעה במקרה הנוכחי. השופט מתייחס גם לטענות המשיב בדבר הקושי להסדיר את זכויותיו במקרקעין, ומכיר בכך שיש לראות בכך גורם מקל. עם זאת, השופט מציין כי זכויותיו של המשיב במקרקעין אינן ברורות, והדבר מצדיק גישה מחמירה יותר. בסופו של דבר, הערעור מתקבל, והקנס המוטל על המשיב מוגדל ל-30,000 ₪, עם שלושה חודשי מאסר בפועל כחלופה. השופט מורה גם על הגדלת התחייבות המשיב לסך של 50,000 ₪, שתיחתם בתוך שבעה ימים, שאם לא כן תידון לשבעה ימי מאסר. השופט בוחר שלא להתערב בצו ההריסה של הבניין על ידי בית משפט קמא, ומאפשר לגזר הדין לעמוד על כנו. פסק הדין ניתן ביום 15.7.2013.