עב"ל 188/08

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותו ויישומו של סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי בדבר הכרה בירידה בשמיעה ובטינטון כנפגעי עבודה. מבחינה היסטורית, טענות כאלה דרשו ראיות לירידה ביכולת השמיעה בתדרי הדיבור. התיקון נועד לקבוע תנאים מוקדמים ברורים יותר להכרה בלקיות שמיעה עקב חשיפה לרעש, תוך התמקדות בביסוס קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין ליקויים תפקודיים. שינוי זה מקביל לסעיף אחר העוסק בבקעים, שניהם מכוונים להגביל את ההכרה בפגיעות עבודה נפוצות שהן רב-סיבתיות. בית המשפט הדגיש כי אין בכוונת התיקון להרחיב את המקרים המוכרים מעבר לאלה המתאימים לתנאים הספציפיים. פסק הדין גורס כי ירידה בשמיעה חייבת להראות ירידה של לפחות 20 דציבלים בכל אוזן בתדרי הדיבור כדי להיות מוכרת כפגיעה בעבודה, מה שמתיישב עם תקדימים היסטוריים שקיבלו גם 0% נכות בגין ירידה מינימלית בתדרי דיבור. פרשנות זו מבקשת לאזן בין זכויות המבוטחים לבין כוונת המחוקק ללא הרחבה בלתי מוצדקת של תביעות מוכרות. בנוסף, ההחלטה מבהירה את הנהלים לקביעת ליקוי שמיעה וטנטון, ומחזקת את העובדה ששיטה מכנית מבוססת סף צריכה לגבור על פרשנויות סובייקטיביות או מגוונות כדי לשמור על עקביות. בית המשפט הגיע למסקנה כי טענות לאפליה בין סוגים שונים של ליקויי שמיעה (כאלה הנגרמים כתוצאה מאירועים ספציפיים לעומת רעש) אינן מבוססות, שכן הן נבדלות זו מזו מבחינה רפואית ומשפטית. בסופו של דבר, ערעורי המוסד לביטוח לאומי התקבלו, ודרשו הפחתה מינימלית בדציבלים בתדרי הדיבור בתביעות ליקוי שמיעה הקשורות לרעש בעבודה, ובכך שמרו על כוונת המחוקק ואמות המידה מבלי להנהיג אפליה.