מ"א 10/81

תקציר

עניינה של התביעה לתשלום מזונות שהגישו אם מוסלמית וחמשת ילדיה נגד בעלה המוסלמי ואביהם בבית משפט מחוזי. הנתבע טען כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בתיק וכי יש לדון בו בבית דין שרעי, כמתחייב מהדין הדתי. בית המשפט הסכים עם טענת הנתבע ודחה את התביעה מטעמים שיפוטיים. על פי הצהרת המלך במועצה משנת 1922, בתי הדין השרעיים קיבלו סמכות שיפוט בלעדית בענייני מעמד אישי למוסלמים, כולל מזונות, בעוד שלבתי דין דתיים אחרים הייתה סמכות שיפוט מוגבלת. החלטה זו התבססה על היחס המיוחד למוסלמים במשפט הישראלי, כפי שמעיד היעדרם מהגדרת כתות דתיות בטקסטים משפטיים. החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, לא שינה סמכות שיפוט בלעדית זו וחל רק על מקרים בהם הדין האישי לא חל. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לו סמכות מקבילה לזו של בתי הדין השרעיים בתיקי מזונות מוסלמים ודחה את התביעה, תוך שהוא מותיר את סמכות השיפוט בידי האחרונים בלבד. פסיקה זו נתמכה גם בבחינת חוקים רלוונטיים אחרים וביחס ההיסטורי לבתי הדין השרעיים בחקיקה הישראלית, שהכירו באופן עקבי בסמכותם הייחודית בענייני המעמד האישי המוסלמי.