ת"א 1152/06

תקציר

התובעת, נאות יוסף נשר בע"מ, תבעה את הנתבעים, האחים דוד וחנן ליבל, לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו היא הבעלים בכל המניות הרגילות של חברה המחזיקה בחלקה 16 בגן יבנה, ולכן יש לה שליטה מלאה בחברה. הנתבעים טוענים כי הם הבעלים של המניות והחלקה מאז רכישתם בשנת 1961. לחילופין, טוענים הנתבעים כי התביעה התיישנה, או שיש לדחות את תביעת התובע בעילה של שיהוי. זכותה של התובעת במניות המדוברות נובעת משתי עסקאות סמוכות שנעשו בשנת 1963, בהן מכרו הנתבעים ואמם את כל מניות השליטה בחברה לתובע. התובע הצליח להוכיח עסקאות אלה באמצעות הצגת שורה של מסמכים, שחלקם הוכנו על ידי עורך דינם של הנתבעים ואמם, וחלקם על ידי פקידי ממשלה, אשר נשמרו בארכיון בנק ישראל ולשכת רישום המקרקעין. מסמכים אלה מהווים ראיה חזקה לנכונות טענות התובע. הנתבעים לא הציגו כל מסמך שיתמוך בטענתם, וניסיונותיהם הרבים לערער על תוקפם של מסמכי התובע לא צלחו. בנוסף, עדויות הנתבעים היו מלאות סתירות והותירו רושם חמור של חוסר מהימנות, בעוד שעדי התובע נמצאו אמינים. לפיכך, קיבל בית המשפט את גרסת התובע, הנתמכת אף היא בנסיבות המקרה. גם טענות הנתבעים בדבר אי קבילות המסמכים עליהם הסתמך התובע נדחו. באשר לטענת הנתבעים כי התביעה התיישנה, קבע בית המשפט כי עילת התביעה של התובע קמה רק בשנת 1996, עת הנתבעים פגעו לראשונה בזכויות התובע בחברה, ולכן התביעה שהוגשה בשנת 2006 היא בתוך תקופת ההתיישנות. זאת, משום שלתובעת לא הייתה עילה לתבוע את הנתבעים בשנת 1963, שכן באותה עת סברה כי הם מילאו את חלקם בהסכם, והמניות יועברו על שמה. העובדה שהדבר לא נעשה לא הייתה ידועה לה, וכל עוד לא הייתה ידועה, תקופת ההתיישנות לא החלה. בנוסף, קבע בית המשפט כי נסיבות המקרה מצדיקות את החלת סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, המאריכים את תקופת ההתיישנות. התנהלות הנתבעים לא נעשתה בתום לב, ועובדות מהותיות נעלמו מידיעתה של התובעת ולא ניתן היה לגלותן על ידה בזהירות סבירה. לחילופין, קבע בית המשפט, כי גם אם ההוראות הרגילות של חוק ההתיישנות חלות על המקרה הנוכחי, עדיין התביעה עומדת במועד שכן מדובר בתביעת מקרקעין, ותקופת ההתיישנות לתביעה כזו היא 25 שנה. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים לשיהוי, שכן התובעת לא ויתרה על זכויותיה, הנתבעים לא הוכיחו את הרעת מעמדם עקב השיהוי, והתובעת ונציגיה עשו כל שביכולתם לאתר את המסמכים. לפיכך התקבלה התביעה, וניתן פסק דין הצהרתי לפיו התובע הוא הבעלים של כל המניות הרגילות של החברה ובעל שליטה מלאה בה. הנתבעים חויבו לשלם את שכר טרחת התובע והוצאותיו.