בג"צ 4358/93

תקציר

בג"ץ הכריע בעתירה שהגיש אזרח ותושב ישראל, שיציאתו מהארץ עוכבה בבית הדין הרבני האזורי בשל חשש לעגן את אשתו. בית הדין בחן האם בית הדין הרבני פעל במסגרת סמכותו ולתכלית לגיטימית, והאם סכום הערבות הבנקאית שנדרש מהעותר היה סביר או היווה מחסום בלתי עביר. רוב השופטים הסכימו כי בית הדין הרבני מוסמך להתנות את יציאתו של העותר מן הארץ לשם הבטחת זכויותיו של המשיב, אך חרג מסמכותו בכך שדרש ערבות בנקאית להבטחת קיומו הכלכלי של המשיב, שכן עניין זה כבר הוסדר בבית המשפט המחוזי. זאת ועוד, הדרישה לייפוי כוח לזכויותיו של העותר בדירה הייתה בלתי סבירה ולא שירתה את מטרתה להבטיח את חזרתו לישראל. לפיכך בוטלה החלטת בית הדין הרבני האזורי, שאושרה על ידי בית הדין הרבני הגדול. תחת זאת, הורה בג"ץ להתנות את יציאתו של העותר מן הארץ בהמצאת ערבויות עצמיות מתאימות וערבויות צד ג' להבטחת החזרתו, בסך 50,000 ₪ כל אחת. השופט טל חלק על כך וסבר כי יש לדחות את העתירה, שכן החלטת בית הדין הרבני סבירה ואין להתערב בה. מקרה זה עסק בסמכותם של בתי הדין הרבניים להוציא צווי עיכוב יציאה מן הארץ ובתנאים שבהם הם רשאים לעשות כן, תוך התחשבות בזכות היסוד לחופש תנועה, כאמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.