ת"א 34448-12-09

תקציר

בית המשפט מצא כי נוצר הסכם מחייב בין העירייה לבין הנתבעים. הסכם זה העניק לעירייה אופציה לרכוש את קרקעות הנתבעים במועד עתידי. תנאיו של הסכם זה היו מוסכמים במידה רבה על שני הצדדים, והעירייה הסתמכה על הסכמי יסוד אלה בעת שחתמה על הסכם שכירות נפרד על הקרקע. בית המשפט קבע כי המבחן האובייקטיבי מלמד כי שני הצדדים התקשרו בהסכם אופציה תקף, כאשר כל התנאים הוסכמו, ובשלב מסוים חזרו בהם הנתבעים מהסכמתם לגבי המחיר. נמצא כי "הרגע" בו התגבש הסכם זה היה ביום 30.4.2009, מועד סוכם על עיקרי העסקה. כל פרט שולי גוהץ מאוחר יותר, והעירייה הסכימה לתנאי הנתבעים. עוד ציין בית המשפט כי גרסת העירייה לתנאי ההסכם לא הייתה בלתי הוגנת כלפי הנתבעים. בנוסף, קבע בית המשפט כי גם אם לא היה הסכם מחייב, הנתבעים ניהלו משא ומתן בחוסר תום לב. הם דרשו תנאים מסוימים במהלך המשא ומתן, והעירייה קיבלה אותם, אך הנתבעים סירבו להתקשר בהסכם המבוסס על תנאים אלה. העירייה כבר התחייבה להסכם שכירות על הקרקע, והנתבעים ידעו שאי מימוש האופציה יגרום נזק משמעותי לעירייה. לפיכך, התנהלות הנתבעים עלתה כדי חוסר תום לב. מאחר שבית המשפט קבע כי קיים הסכם מחייב, הוא לא פסק פיצויים לעירייה. עם זאת, השופטת הביעה מורת רוח מהתעקשות העירייה לחתום על כל התנאים לגבי האופציה לפני הסכם השכירות, וציינה כי על המטפלים בכספי הציבור לנקוט משנה זהירות. כתוצאה מכך, כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.