ת"א 52865-12-15

תקציר

בית המשפט מצא כי יש לקבל את טענתו של אלבסול כי רכש נכס מהכנסייה היוונית-קתולית. בתוך כך, יש לדחות את תביעתו של נחאס למתן צווים הצהרתיים. טענת הכנסייה כי הנכס צריך להישאר ברשותה לא התקבלה. עוד מצא השופט לנכון לציין כי עמדת הכנסייה לאורך המשפט הייתה פסולה ומלאת סתירות, וכי טענתה כי הנכס צריך להישאר ברשותה פסולה במיוחד. השופט פירט כיצד הוכח ההסכם בין אלבסול לכנסייה וכי תנאי ההשעיה התקיים כאשר ניתן אישור הכס הקדוש בוותיקן. עוד ציינה השופטת כי הכנסייה לא סיפקה כל ראיה שתתמוך בטענתה כי ביכולתה לבטל את האישור שנתן, וכי לא ניתן לבטל את האישור בדיעבד. לפיכך, הסכם המכר עמד בעינו, והכנסייה לא ביקשה את ביטולו. בשאלה האם שולמה התמורה החוזית, צידד השופט באלבסול וקבע כי טענות הכנסייה ונחאס כי התשלום לא בוצע אינן תקפות. עוד הזכיר השופט כי הכנסייה עצמה הגישה תביעה בדרישה להחזיר את הסכום מנציג הכנסייה, מה שאומר שהכנסייה הסכימה שאלבסול שילם את התמורה לנציג האמור. השופט דחה גם את טענתו של נחאס כי מדובר בעסקה פיקטיבית ומושחתת, ולא מצא כל ראיה שתתמוך בטענה. השופטת פירטה כיצד מחיר הנכס היה סביר, וכי השאלות השונות סביב תשלום התמורה לא הצביעו על תרמית כלשהי. בהתייחסו לשאלה מדוע לא הועברו הזכויות בנכס לאלבסול, ציין השופט כי אמנם לא היה הסבר מניח את הדעת לעיכוב, אך השיהוי לא השפיע על התוצאה הסופית. עוד קבע השופט כי שטר נאמנות מיום 1.7.1952 מלמד כי קיים הסדר נאמנות בין הכנסייה לבין משפחת נחאס, המזכה את האחרונה בפירות הנכס. עם זאת, מאחר שאלבסול לא ידע על שטר הנאמנות ורכש את הנכס בתום לב, ובהתחשב בכך שגם הכנסייה לא הייתה מודעת לו עד לאחרונה, קבע השופט כי יש להעדיף את זכויותיו של אלבסול על הנכס. בעקבות זאת הורה השופט לקבל את טענתו של אלבסול בדבר הזכויות בנכס ולהעביר לו את זכויות הבעלות. בנוסף, חויבה הכנסייה לשלם לאלבסול 146,533 שקל בתוספת ריבית, ושכר טרחת עורך דין בשווי 30,000 שקל. בינתיים נדחתה תביעתו של נחאס ברובה, אם כי הם היו רשאים להגיש כל תביעה שימצאו לנכון, הנגזרת מפסק הדין הנ"ל.