ת"א 358/98

תקציר

התובעת, ילידת 1980, תבעה את הנתבעת, שירותי בריאות כללית, בגין נזקי גוף שנגרמו לה לכאורה כתוצאה מרשלנות רפואית במהלך לידתה. התובעת טענה כי המום הפיזי והפיגור השכלי שלה נבעו מהלם אנפילקטי שחוותה אמה במהלך ניסיון תפר צווארי בהרדמה כללית. עם זאת, השופט לא מצא ראיות לרשלנות מצד הנתבע. התרופה ששימשה להרדמה, למרות שעלולה להיות מסוכנת, הייתה נפוצה באותה תקופה בישראל ונחשבו מתאימות לנשים בהריון. מומחים העידו כי הלם אנפילקטי לאחר הרדמה היה נדיר ביותר, והשופטת קיבלה את הטענה כי הטיפול שניתן לאמו של התובע היה סביר ומבוסס על הנורמות המקובלות. כמו כן, השופט דחה את טענת התובעת כי מצבה נגרם כתוצאה מהלם אנפילקטי לכאורה של אמה, ולא מצא כל ראיה לקשר סיבתי. אף אחד מהמומחים לא יכול היה לאשר בוודאות שמחלתו של התובע נבעה מההלם. תחת זאת, קיבלה השופטת את חוות דעתו של המומחה הגנטי של הנתבע כי תסמונת התובע היא ככל הנראה תורשתית. עוד ציינה השופטת כי חלק מהמומים של התובעת נוצרו עוד לפני אירוע ההרדמה, דבר המצביע על סיבה גנטית. בנוסף, התייחסה השופטת לסוגיית ההסכמה מדעת, ולא מצאה כל רשלנות בכך שהנתבעת לא מסרה מידע להוריה של התובעת. הסיכונים הכרוכים בהרדמה לא היו ידועים, ולכן הרופאים לא יכלו ליידע את ההורים. יתר על כן, סביר מאוד שגם עם המידע המלא, ההורים לא היו בוחרים להפסיק את ההיריון. לסיכום, דחתה השופטת את התביעה, בקובעה כי הראיות אינן תומכות בטענות התובע לרשלנות רפואית וכי הנתבע אינו אחראי לנזקי התובע. לתובע לא נפסקו פיצויים כלשהם, וכל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.