בש"פ 2708/95

תקציר

פסק הדין עוסק בערעור שבו התנגדו המערערים מרדכי שפיגל, מרדכי וולקן וברוך שפיגל להחלטת בית המשפט המחוזי שחייבה אותם לשלם ערבות עבור דוד וולקן, שנמלט מהארץ לאחר שהואשם בעבירות מס, מרמה וזיוף. המערערים טענו, כי איגרות החוב החתומות שלהם בטלות משום שהערבות העצמית של דוד נעדרה התאמה פרוצדורלית ראויה, שכן היא לא נחתמה בפני נושא משרה מוסמך. בית משפט השלום צידד תחילה במערערים, וביטל את הערבויות בשל פגמים פרוצדורליים. אולם, בית המשפט המחוזי הפך זאת, בקובעו כי ערבויות המערערים אינן תלויות בערבותו העצמית הפגומה של דוד. בית המשפט העליון בחן האם המשיבה (המדינה) יכולה לערער על ההחלטה שלא לחלט את הערבות, תוך שהוא מפרש את לשון הדינים הרלוונטיים לקביעת זכות הערעור של המדינה. היא הגיעה למסקנה כי לתביעה יש עילה לערעור, נוכח האינטרס הציבורי הגלום בערבויות פליליות, והדגישה כי ערבויות אלה מבטיחות את עמידת הנאשמים בהליכים משפטיים. למרות שעמד על זכות הערעור של המשיבים, בית המשפט הכיר בטעויות פרוצדורליות, שכן לא נמסרה למערערים הודעה על הדיון בפטור של ערב אחד, דבר שיש בו כדי להשפיע על חבותם. לפיכך החליט בית המשפט לפטור את המערערים מתשלום מלוא סכום הערבות, והפחית את התחייבותם הכספית לסך של 1,250,000 ₪, לאחר ששקל את החבות המוגברת עקב מחדלים פרוצדורליים ואת אופי העבירות. החלטה זו מדגישה את האיזון בין הבטחת עמידה בהתחייבויות משפטיות לבין התייחסות להוגנות פרוצדורלית בתיקי חילוט ערבות.