דב"ע תשן/21 - 4

תקציר

הערעור והערעור שכנגד הם על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בעניין בקשה לצו מניעה זמני ועיקולים זמניים שהגישה ההסתדרות, ארגון העובדים המייצג, נגד תדיראן. חטיבת הסוללות של תדיראן, נשוא התיק, נקלעה לקשיים, מה שהוביל את הצדדים לחתום במרץ 1990 על הסכם קיבוצי שהפחית את ההטבות לעובדים בניסיון לייעל את האגף. בהסכם נקבע כי לא יהיו פיטורים עד סוף מאי 1991 למעט עובדים בודדים בהסכמת מועצת העובדים והאיגוד. במאי 1990 החליט דירקטוריון תדיראן לסגור את אחד משלושת מפעלי החטיבה, מה שגרם להסתדרות לבקש צו מניעה זמני שימנע פיטורי עובדים ועיקולים על נכסי תדיראן. בית הדין האזורי הוציא צו מניעה זמני במעמד צד אחד, אך מאוחר יותר ביטל אותו ובמקום זאת הורה לתדיראן לתת הודעה מוקדמת של שבעה ימים לפני פיטורים. ההסתדרות ערערה על פסק הדין השני בבקשה לצו מניעה רחב יותר, ואילו תדיראן ערערה נגדית וביקשה להסיר את חובת ההודעה המוקדמת בת שבעה הימים. בית הדין לערעורים לעבודה קיבל את ערעור ההסתדרות וקבע כי היה על בית הדין האזורי להוציא צו מניעה זמני האוסר על פיטורי עובדים, שכן תדיראן הפרה לכאורה את ההסכם הקיבוצי. בית המשפט הדגיש כי יש לכבד הסכמים וכי תפקידו של בית הדין הוא להבטיח כיבוד זה. עוד נקבע כי החלטת בית הדין האזורי עלולה להוביל לריבוי הליכים זמניים, מהם יש להימנע. עם זאת, צו המניעה יוסר אם לא יינתן פסק דין סופי בתוך 30 יום. הערעור הנגדי על ההודעה בת שבעת הימים נדחה, והבקשה לעיקולים זמניים נדחתה משום שההסתדרות לא הציגה ראיות מספיקות לכך שתדיראן מתכוון להתערב בביצוע פסק דין פוטנציאלי. ההחלטה מחזקת את העיקרון לפיו יחסי העבודה כפופים למסגרת משפטית ייחודית ומדגישה את חשיבות הקיום של הסכמים קיבוציים.