עב"ל 338/96

תקציר

פסק הדין בוחן האם פריצת דיסק שהתפתחה במהלך עבודה תקינה, בהקשר של בעיות גב קיימות, צריכה להיות מסווגת כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. בתחילה, נדחתה תביעת המשיב על ידי המוסד לביטוח לאומי, אך הוכרה על ידי ערכאה נמוכה יותר באמצעות יישום תיאוריית המיקרוטראומה, לפיה גם פעולות קטנות החוזרות על עצמן בעבודה עלולות להוביל לפגיעות מצטברות המטופלות כתאונות עבודה. עם זאת, המורכבות נובעת מהגורמים המגוונים למחלות גב, לרבות גורמים אישיים וסביבתיים, דבר המקשה על קביעת קשר סיבתי ישיר לפעילות העבודה בלבד. מקרים של כאבי גב, הכוללים לעתים קרובות גורמים סיבתיים מרובים, מתמודדים עם אתגרים בהכרה כקשורים לעבודה על פי הגדרות סטטוטוריות, אשר בדרך כלל דורשות אירוע עבודה יחיד הניתן לזיהוי ברור. בתי משפט שונים הרחיבו את הפרשנויות עם הזמן, ולעתים הכירו בבעיות גב הנובעות מפעולות עבודה חוזרות ונשנות תחת מיקרוטראומה, אם כי עדיין נותרו חוסר עקביות. למרות שהכיר בכך שעבודתו של המשיב כללה משימות חוזרות ונשנות כמו הרמה, הפאנל הגיע למסקנה כי אלה לא עמדו בתדירות ובעקביות הנדרשות כדי לתמוך ביישום תיאוריית המיקרוטראומה כאן, והדגיש את היעדרם של אירועים ייחודיים או פתאומיים המונעים על ידי עבודה. הם גם הדגישו את חשיבותם של מנגנוני פיצוי שונים, כגון קצבת נכות כללית או דמי מחלה, העומדים לרשות העובדים, המחלקים בצדק את האחריות מעבר לחבות המעביד. בסופו של דבר, בית הדין קבע כי התנאים להכרה בפגיעה כתאונת עבודה אינם מתקיימים, ובכך הפך את הפסיקה הקודמת מבלי להטיל הוצאות, ובכך שיקף גישה זהירה להתפתחות מסגרות פיצוי במסגרת אילוצי החקיקה.