עמ"ש 628/10

תקציר

המשיבים טענו כי טענות המערערים מכוונות לקביעות עובדתיות וכי הם לא הביאו כל ראיה לכך שמצבו הנפשי או הגופני של המנוח היה לקוי. עוד טענו המשיבים כי לא הייתה להם כל מעורבות בעריכת הצוואה מעבר להפניית המנוח לעורך דין, וכי סיועם למנוח במהלך אשפוזו לא יצר תלות. מנגד, טענו המערערים כי קיימות שתי סיבות מהותיות – השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה בעריכת הצוואה – מדוע היה על בית משפט קמא לבטל את הצוואה. לגבי השפעה בלתי הוגנת, החוק קובע כי כל הוראה בצוואה שנעשתה תחת איום, השפעה בלתי הוגנת או תרמית בטלה. עם זאת, המערערים לא הצליחו להוכיח השפעה כזו, והראיות – לרבות המסמכים הרפואיים ועדותו של עו"ד בלום, שניסח את הצוואה – הראו כי המנוח היה עצמאי, כשיר פיזית ונפשית ובהכרה מלאה בעת עריכת צוואתו. עזרתם של המשיבים למנוח לא יצרה תלות ממשית, ומעורבותם בעריכת הצוואה הייתה מינימלית. גם טענתם המרכזית של המערערים, לפיה הצוואה שונה ממצגיו הקודמים של המנוח בדבר אופן חלוקת רכושו, לא צלחה, שכן בית המשפט אינו דן בהנמקה העומדת מאחורי הצוואה. לסיכום, הסכימו השופטים כי יש לדחות את הערעור, והורו למערערים לשלם את הוצאות המשיבים.