עש"א 16806-01-11

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בהיטל השבחה, כמפורט בסעיף 196א לחוק התכנון והבניה. ההיטל נגבה כאשר יש עליית ערך מקרקעין עקב אישורי תכנון או בנייה. החיוב אינו מס אלא תשלום עבור שירותים הניתנים על ידי המדינה, שישמשו להוצאות תכנון ופיתוח. היטל ההשבחה נקבע על ידי שמאי מקרקעין, שתפקידו להעריך באופן אובייקטיבי את סכום ההיטל בכל מקרה. תפקידו של בית המשפט מוגבל לבחינת החלטת השמאי בעיניים משפטיות, והוא מתערב רק אם נפלו טעויות משפטיות או שהממצאים אינם מעוגנים בראיות. במקרה זה טענו המערערים כי לעיריית ירושלים הייתה מדיניות של אי גביית היטל השבחה מתושבי שכונת מקור חיים, וכי על השמאי המכריע לפעול על פי מדיניות זו. עם זאת, השופט לא מצא ראיות למדיניות כזו, וציין כי גם אם הייתה קיימת, היא לא הייתה מחייבת. השופטת דחתה גם את טענות המערער בנוגע לחישוב שטח הקרקע וקביעת שווי המקרקעין, וקבעה כי השמאי המכריע שקל כדין את הטענות והראיות שהוצגו, וכי החלטותיו היו סבירות ועולות בקנה אחד עם הדין החל. כמו כן, הסכימה השופטת עם פרשנותו של השמאי המכריע להוראות התכנית וקביעתו בדבר הפחתות הנוגעות להכנת תכנית מפורטת, דיור מוגן וקרבה לרכבת. השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד, וכי אין צורך שמי מהצדדים יישא בהוצאות, בהתחשב בנסיבות. פסק דין זה הוא סופי ואינו נתון לערעור נוסף.