עד"י 1824/14

תקציר

הערעור מתייחס לשתי שאלות: האחת, חוקתיותו של סעיף 185 לצו בדבר הוראות ביטחון, הקובע כי לבית המשפט אין שיקול דעת אלא להורות על ביטולו של סעד מותנה אם נעברה עבירה כלשהי, והשנייה, עניינו הפרטני של המערער, שנצטווה לשוב ולרצות את יתרת עונשו לאחר שהפר את תנאי שחרורו. המערער הורשע בעבירות ביטחון חמורות ונגזרו עליו 54 חודשי מאסר, מהם ריצה כ-33 חודשים בטרם שוחרר במסגרת ההסכם לשחרור החייל גלעד שליט. מאוחר יותר הוא הורשע בהפרת צו בדבר סגירת שטח בכך שעזב את האזור ללא היתר בשתי הזדמנויות שונות ונידון ל-50 ימי מאסר. בית משפט קמא הורה להחזיר את המערער לריצוי תקופת המאסר הקודמת שלא ריצה, מה שהוביל את ההגנה לערער. בית המשפט דחה את הערעור בקובעו כי סעיף 185(א) הוא חוקתי שכן הוא אינו פוגע בנורמות רלוונטיות כלשהן של המשפט הבינלאומי, ועולה בקנה אחד עם רוח חוקי היסוד והחקיקה המקבילה בישראל. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוראת בית משפט קמא במקרה הפרטני הייתה ראויה, נוכח הפרתו של המערער את תנאי שחרורו והסיכון הביטחוני הנשקף ממנו, ועל כן ההחלטה להחזירו לריצוי יתרת עונשו הייתה מוצדקת. השופט הכיר בכך שסעיף 185(א) מגביל את שיקול הדעת של בית המשפט במקרים מסוימים, אך הדגיש את הצורך בעקרונות נוקשים באכיפת החוק כדי להעביר מסר חברתי ברור של חוסר סובלנות כלפי מי שזוכה לשחרור מוקדם וחוזר להתנהגות עבריינית. עם זאת, השופט הציע כי על המחוקק לבחון מחדש את ההוראה כך שתכלול פתרון למקרים חריגים, שכן המצב הנוכחי עלול להוביל לדילמות אנושיות מורכבות.