דב"ע לו/48 - 3

תקציר

המקרה נסוב סביב השאלה האם מערכת היחסים בין המערערת למשיב היא מערכת יחסים של מעביד-עובד או נותן-שירות-לקוח. בית המשפט המחוזי פסק לטובת האחרון, והוביל לערעור. לאחר בחינת העובדות שהוצגו על ידי בית הדין האזורי, הגורם המכריע במקרה זה הוא מבחן האינטגרציה. עם זאת, השימוש ברכבו הפרטי של המערער לצרכי עבודה ונשיאת ההוצאות הנלוות מטים את הכף לכיוון האחרון. בית המשפט מבהיר כי הגדרת מערכת היחסים על ידי הצדדים, אף שאינה קובעת, עדיין נשקלת; לכנות את המערערת "עובדת עצמאית" יש משקל. עם זאת, העובדה שבמשכורתו של המערער לא נוכו דמי מס הכנסה או דמי ביטוח לאומי אינה דיספוזיטיבית. ההבחנה המרכזית בין עובד לעובד עצמאי נעוצה בנושא החוזה: בעוד הראשון שוכר את כוח העבודה שלו, האחרון שוכר נכסים או שירותים, גם אם הם אגב הנושא העיקרי של החוזה. במקרה דנן, עבודתו של המערער כללה יותר מאשר נהיגה גרידא, והרכב לא היה הנכס העיקרי המושכר. מכאן, שהשימוש ברכב פרטי לצורך עבודה אינו מונע מאדם להיות מסווג כעובד, ופסק דינו של בית הדין האזורי מתבטל. זאת ועוד, אין בעבודתה של המערערת כעובדת במשרה חלקית ובהיעדר חופשה שנתית כדי לשלול את מעמד העובד, וגם הגשת חשבונות לתשלום אינה קובעת. לבסוף, באשר לפיצויים, נדחית טענת המשיב כי יש לייחס חלק משכרה של המערערת לאחזקת רכב, ולפיכך אין להעניק פיצויי פיטורים בגין חלק זה. על פי תקנות פיצויי פיטורים, בהיעדר רכיבים מוגדרים בשכר, השכר כולו נחשב לחישוב פיצויי פיטורים. אשר על כן, הערעור מתקבל, והמשיב מחויב לשלם למערערת את הסכום הנתבע בסך 5,558 לירות, בתוספת ריבית, ולכסות את ההוצאות והאגרות הכרוכות בערעור ובהליכים בבית הדין האזורי.