בג"צ 5274/91

תקציר

עניינה של העתירה נגד ההחלטה להנפיק "תעודת ראיה חסויה מטעמים של עניין ציבורי חשוב" במהלך משפט פלילי, כפי שמתיר סעיף 45 לפקודת הראיות. תעודה זו נועדה לשמור על סודיות שיטות משטרה מסוימות וזהויות כוח אדם במהלך המשפט. העותר ביקש לחשוף ראיות אלה וחומרים נוספים, בטענה שהוא זכאי להם לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לנאשם לעיין בחומרי חקירה. עם זאת, נוכחותה של תעודת סודיות מנעה גילוי זה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת העותר לחשוף את הראיות החסויות. בג"ץ קבע כי אין מקום להתערב בשלב מאוחר זה של ההליך, שכן שלב ההוכחות הסתיים ובית משפט קמא היה אמור לקבל החלטה. תחת זאת, היא המליצה כי העותר יוכל להתייחס לכך באמצעות ערעור פלילי אם יורשע, ובכך לבחון מחדש את סוגיית חיסיון הראיות. בית המשפט הדגיש את האתגר שבהגדרת "חומר חקירה", וציין את האיזון בין הכנה הוגנת להגנה לבין הרלוונטיות לתביעה. הודגש כי נדרשת בהירות פרוצדורלית באשר לשאלה איזה בית משפט צריך להתייחס לבקשות לגילוי ראיות – בין אם מדובר בבית משפט קמא ובין אם מדובר בבית המשפט העליון, במיוחד נוכח המורכבות הנובעת מתעודות חיסיון. בג"ץ דחה את העתירה וקבע כי התערבות אינה מוצדקת כאשר המשפט מתקרב לסיומו וכי הבהרה חקיקתית עשויה להועיל במקרים עתידיים.