ת"א 2103/99

תקציר

התובעים, בתיה וצבי-מיכאל לבל, לוו כספים מהבנק הנתבע בשתי הזדמנויות שונות – בפעם הראשונה בדצמבר 1992 בסכום של 180,000 ₪, ובפעם השנייה בינואר 1993 בסכום של 140,000 ₪. ההלוואות הובטחו במשכנתא על בית משפחת לבל. לאחר שבני הזוג לבל פיגרו בתשלומי ההלוואה, פתח הבנק בהליכי עיקול. לאחר מכן הגישו בני הזוג לבל תביעה נגד הבנק בטענה כי הבנק ביצע עוולות שונות, בהן מרמה, מרמה והפרת חובת אמונים. הם ביקשו מספר סעדים, בהם פסק דין הצהרתי הקובע כי אינם חייבים דבר לבנק, וכי הבנק אינו רשאי להמשיך בהליכי העיקול. במהלך המשפט טענו התובעים כי כיסו את החוב בפיגור וכי יש להם יתרת זכויות מול הבנק. עוד טענו כי הבנק פעל באופן פסול בכל הנוגע לניצול יתרה זו, סוג ההלוואה המוצעת, חישוב ההחזרים החודשיים, גביית ריבית בפיגור והכנת ביטוח. בנוסף, הם האשימו את הבנק בביצוע חיובים ועמלות שגויים ובלתי חוקיים, הפרת חוקי ההגבלים העסקיים וגרימת נזק ראייתי. בית המשפט דחה את טענות התובעים וקבע כי הבנק פעל כראוי בניהול ההלוואה של התובעים וכי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם. לגופו של עניין, בית המשפט מצא כי טענת התובעים בדבר פירעון החוב בפיגור הייתה חסרת שחר, שכן הם לא הפקידו את הסכום הדרוש לעיכוב הליכי העיקול. באשר לסוג ההלוואה, קבע בית המשפט כי התובעים בחרו בהלוואה בריבית משתנה על פי שיקוליהם, והבנק לא פעל בחוסר תום לב או לא סיפק הסברים מספקים. גם טענות התובעים בנוגע לחישוב ההחזרים החודשיים וריביות הפיגור נדחו, שכן בית המשפט קבע כי הבנק פעל בהתאם להוראות בנק ישראל. באשר להכנת הביטוח, קיבל בית המשפט את נימוקי הבנק לחייב ביטוח חיים ורכוש וקבע כי התובעים לא הציגו כל ראיה למעשים פסולים מצד הבנק. טענותיהם הנוספות של התובעים, לרבות שכר טרחה שלא כדין והפרות הגבלים עסקיים, נדחו אף הן בשל חוסר ראיות או כשלים פרוצדורליים. לבסוף, קבע בית המשפט כי הבנק לא הסב לתובעים נזק ראייתי, ולכן אין צורך להעביר את נטל השכנוע. התביעה נדחתה במלואה, והתובעים חויבו לשלם את הוצאות הבנק ושכר טרחת עורך דין, בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה. בית המשפט העניק לתובעים תקופת חסד של 45 יום לביצוע תשלומים אלה, שלאחריה יוסר עיכוב הליכי העיקול.