תמ"ש 64901/96

תקציר

פסק דין זה עוסק בשתי תביעות נזיקין שהוגשו בין בעל לאישה שחיו בנפרד במשך שנים לאחר גירושיהם. האישה טענה כי הבעל תקף אותה ותבעה פיצויים בגין נזק לא ממוני כתוצאה מעוולת התקיפה, אותו כינתה "פיצויים עונשיים". הבעל, לעומת זאת, טען כי אשתו פגעה ברכושם המשותף וביקש פיצוי על הנזקים. באשר לתביעת האישה לתקיפה, בית המשפט דן תחילה ברקע המשפטי של אלימות במשפחה ובחסינות בין בני זוג בנזיקין. החסינות בוטלה בישראל בשנת 1969. לאחר מכן התעמק בית המשפט באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים בגין נזק לא ממוני בעוולת התקיפה, והגיע למסקנה כי זהו אמצעי ראוי למאבק באלימות במשפחה, מה גם שבני הזוג אינם נהנים עוד מחסינות בנזיקין. כן נדונו יסודות עוולת התקיפה, הכוונה הנדרשת לעוולה וקבילות פסקי דין פליליים במשפטים אזרחיים. בית הדין קיבל את פסק הדין הפלילי נגד הבעל כראיה ולא מצא סיבה לסתור אותו. מאחר שהבעל לא הצליח להוכיח אף אחת מהגנתו, ובהתחשב בחומרת התקיפה ובתוצאותיה הישירות, פסק בית הדין לטובת תביעת הנזיקין של האישה. בתביעת הבעל לנזקי רכוש מצא בית המשפט כי האישה אחראית לחלק מהנזקים לדירה המשותפת ולתכולתה. לפיכך חויבה האישה לפצות את בעלה במחצית משווי השוק של הפריטים שניזוקו ובמחצית מעלות תיקון שאר הנזקים. שני הצדדים ויתרו על זכותם לתבוע הוצאות, ופסק הדין ניתן ללא איסור פרסום.