בג"צ 380/74

תקציר

העותר, עובד ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, התנגד לפיטוריו בטענה כי מדובר בפיטורים פוליטיים המנוגדים לחוקת העבודה. בית הדין האזורי לעבודה הסכים עם העותר, אך קבע כי אין לו סמכות ליתן סעד הצהרתי. בית הדין הארצי לעבודה דחה חוות דעת זו אך אישר את הפיטורים, בנימוק של צמצום בעבודה. בית המשפט העליון צידד בעותרת וקבע כי בית הדין הארצי לעבודה שגה בכך שהפך את מסקנתו העובדתית של בית הדין האזורי בדבר עילת הפיטורים, וכי בית הדין האזורי מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי. נפסק כי פיטורי העותר היו שלא כדין ובניגוד לחוקת העבודה, והמשיב חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות בכל הערכאות. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את תוקפה של החלטת מזכירות ועדת הביקורת המרכזית, לפיה הפיטורים הראשונים נבעו מצמצום בעבודה, ושימשו כפסק בוררות. החלטה זו ביטלה את הפיטורים הקודמים, ומשכך, פיטורים חדשים דרשו סיבה מוצדקת. בית הדין מצא כי גם הפיטורים השניים נבעו ממניעים פוליטיים ולא בשל צמצום בעבודה, ולפיכך שאלת פיטוריו החדשים של העותר תוכרע על ידי בית הדין האזורי.