ת"א 29359-05-19

תקציר

התובעים, שהיו בעלי חלקת אדמה, טענו כי העירייה השתמשה בקרקע כחניון ציבורי מבלי לשלם עבורה וכי עליה לפצות אותם. לטענתם, פעולות העירייה עולות כדי אפליה בשל שינוי הבעלות על הקרקע, שכן הבעלים הקודמים אפשרו לציבור לחנות בחינם. העירייה הכחישה את הטענות וטענה כי הבעלים הקודמים הסכימו לשימוש ציבורי בקרקע ואף נהנו ממנו. בית המשפט פסק לטובת העירייה. בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו את השימוש שעשתה העירייה בקרקע, שכן הציבור השתמש בה בידיעתו ובהסכמתו של הבעלים הקודמים. פעולות העירייה בארגון דרכי הגישה והצבת שלטים נועדו להבטיח את הבטיחות ולא היוו תועלת עבורם. התובעים גם לא הצליחו להוכיח תועלת כלשהי לעירייה מהחניה הציבורית בקרקע. יתר על כן, בית המשפט לא מצא ראיות לפלישה או הסגת גבול של העירייה בקרקע. למרות שגדר קטנה פלשה מעט לקרקע, היא הותרה במשתמע על ידי הבעלים הקודמים, שגם אישררו אותה בדיעבד. גם טענת האפליה נדחתה מאחר שהתובעים לא הוכיחו שוויון עם הבעלים החדש, שגידר את הקרקע וגבה תשלום עבור חניה. בנוסף, קבע בית המשפט כי התובעים לא ביססו כל עשיית עושר שלא כדין מצד העירייה. גם אם כן, יש לפטור את העירייה מהשבה בשל התנהלות התובעים ואופייה הבלתי צודק של התביעה. לבסוף, הימנעותם של התובעים ממתן חוות דעת מומחה לגבי שווי דמי השימוש או ההשבה גרמה לכך שלא הצליחו להוכיח את הסכום הנתבע. לפיכך, התביעה נדחתה, וכל צד יישא בהוצאותיו.