בר"ש 1848/14

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של שימוע משמעתי לעורך דין, המבקש, שהורשע בעבירות אתיקה מקצועית על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב. המבקש ייצג לקוחות רבים בתיק פירוק ולאחר מכן לקח על עצמו לייצג שלושה מהם בסכסוכים נפרדים כנגד לקוח רביעי, המתלונן. מעשיו של המבקש היוו ניגוד עניינים, ובהתכתבות עם המתלונן השתמש בשפה קשה, משפילה ומאיימת. המבקש הורשע בשבע עבירות של הפרת כללי אתיקה, לרבות ניגוד עניינים, ונידון להשעיה של ארבע שנים מלשכת עורכי הדין, כאשר 18 חודשים הם תקופת ההשעיה בפועל. הן המבקש והן ועדת האתיקה, המשיב, ערערו על פסק דין זה לבית הדין הארצי למשמעת, והביאו להרשעת המבקש בשלושה אישומים בלבד ולריצוי עונשו. לאחר מכן ערערו הצדדים לבית המשפט המחוזי בירושלים, שביטל שתיים מההרשעות והפחית את תקופת ההשעיה בפועל ל-12 חודשים. הן המבקש והן המשיב הגישו בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון. המבקש טען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא ביטל הרשעה בשפה מאיימת וכי הן נאכפות באופן סלקטיבי. המשיב טען כי העונש קל מדי נוכח אמירותיו הפוגעניות הסדרתיות של המבקש. עם זאת, שופט בית המשפט העליון סירב להיעתר לבקשת רשות הערעור של מי מהצדדים, שכן טענות כאלה אינן מהוות בדרך כלל עילה לדיון, במיוחד בגלגול רביעי של התיק. השופטת התייחסה בקצרה לגופן של הטענות, אישרה את ההרשעה בשפה מאיימת וקבעה כי יש מקום להתחשב בעברו הפלילי של המבקש. גם חומרת העונש נמצאה מוצדקת, וטענת האכיפה הבררנית נדחתה, שכן עניינו של המבקש לא היה דומה לעניינו הקודם של המשיב. בקשת המבקש לדחות את בקשת המשיב הפכה אפוא למיותרת. נוכח ממצאים אלה, השופט לא ראה צורך לפסוק בעיכוב ביצוע והגיע למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי צריכה לעמוד בעינה.