ע"א 7023/18

תקציר

הערעור מתייחס לתכלית חכירה של חלקת קרקע בקריית טבעון, אותה ירשו המערערים מהוריהם. חוזה החכירה המקורי, משנת 1952, קבע כי הקרקע מיועדת ל"חוות עזר", וזו הייתה גם המטרה המוצהרת בחכירה מאוחרת יותר שנחתמה בשנת 2001. המערערים מכרו את החלקה בשנת 2014 והתעוררה מחלוקת לגבי האגרות שהם חייבים, שבמרכזה השאלה האם הקרקע מיועדת למגורים או לחקלאות נלווית. בית המשפט המחוזי פסק נגד המערערים, ולאחר ערעור לבית המשפט העליון נדחתה תביעתם. בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והסכים כי מטרת החכירה נותרה של חוות עזר. זאת, בהתבסס על לשונם הברורה של הסכמי החכירה, והתנהלות הצדדים, לרבות המשך תשלום דמי החכירה של משקים נלווים לאחר החכירה בשנת 2001. יתר על כן, בית המשפט מצא כי שינויים בתב"ע אינם משנים את הזכויות הקנייניות המוקנות מכוח החכירה, וכי טענות האפליה של המערערים ביחס לתשלומים ששולמו על ידי בעלי חלקות אחרים אינן נתמכות. ההחלטה הושפעה גם מהשינויים התכופים בנהלים ובהוראות הנוגעות לעסקאות מקרקעין, שהקשו על יחידים להתמצא. ככלל, בית המשפט קבע כי הערעור לוקה בחסר ודחה אותו, מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.