עב"ל 261/05

תקציר

דעת הרוב של בית המשפט היא כי ערעורם של המערערים, אב ובנו הנכה, על החלטת המוסד המשיב להפסיק לשלם להם קצבת ניידות, נדחה. המוסד אישר את בקשת המערערים לקצבת ניידות, שכללה הלוואה עומדת לרכישת רכב וקצבת ניידות חודשית, על בסיס הצהרתם כי התגוררו יחד. לאחר חקירה שנפתחה בעקבות תלונה של האם, שהתגרשה מהאב, החליט המוסד לשלול את הקצבה ולדרוש החזר של הסכומים ששולמו, בטענה שהאב אינו מתגורר עם בנו. בית המשפט המחוזי דחה גם את ערעור המערערים על החלטה זו. עם זאת, בית המשפט העליון, בדעת רוב, מסכים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי. השופט צור, הכותב את פסק הדין המוביל, מדגיש כי החלטת המוסד לשלול גמלה שאושרה בעבר מטילה את נטל ההוכחה על המוסד. במקרה זה, המוסד לא הצליח להוכיח די הצורך כי האב והבן לא התגוררו יחד. השופטת גם מבקרת את החקירה שניהל המוסד, שהתבססה בעיקר על עדותה המעוניינת של האם, ומציינת כי למוסד הייתה הזדמנות להביא את האם להעיד בבית המשפט, אך לא עשה זאת. לפיכך, מסיק השופט צור כי יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת המוסד ולקבל את הקצבה. השופט רבינוביץ, בפסק דין חולק, מסכים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, נטל ההוכחה במקרה זה מוטל על המערערים, שכן החלטת המוסד שקולה לביטול זכות מוכרת, ועל המערערים להוכיח כי הם עדיין עומדים בתנאים לקבלת הקצבה. לדברי השופטת, די היה במוסד כדי להפריך את טענת המערערים כי הם מתגוררים יחד, בהתבסס על טופס הבקשה הראשוני שהגיש האב, בו צוין מקום מגוריו של הבן ככתובתה של האם, וסתירות נוספות בעדויות המערערים. לפיכך, סבור השופט רבינוביץ' כי יש לדחות את הערעור. השופט ארד ונציגי העובדים, מר אורי ינאי ומר צבי עמית, מסכימים שניהם עם פסק דינו של השופט רבינוביץ. מר עמית מציין כי החלטת המוסד התבססה על עדות האם בלבד, בעוד שלא הוצגו ראיות קונקרטיות לקביעת מקום מגוריו של הבן. לפיכך, הוא סבור כי יש לקבל את הערעור.