ע"פ 50646-12-16

תקציר

פסק הדין הנדון נוגע לערעור על סיווג עסק. המערערים משכירים מספר יחידות דיור על פני חלקות קרקע שונות, כאשר כל חלקה נחשבת לעסק נפרד על ידי המערערים. תפקידו של בית המשפט הוא לקבוע האם כל פעילותה של המערערת מהווה עסק אחד טעון רישיון, שכן מספר יחידות הדיור בכל הנכסים עולה על הסף המעורר דרישת רישוי. השופט פותח באישור ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא בנוגע למספר יחידות האירוח. קביעתו של בית משפט קמא בעניין זה מעוגנת בראיות שהוצגו, והשופט אינו רואה עילה להתערב בממצאים אלה. עם זאת, השופט חולק על מסקנתו של בית משפט קמא כי מכלול היחידות על פני החלקות השונות מהווה "עסק" אחד. השופט מדגיש כי כל חלקה, הנבחנת באופן עצמאי, אינה טעונה רישיון, ומיזוגן לגוף אחד לצרכי רישוי אינו מוצדק. השאלה המרכזית היא, אם כן, האם ניהול יחידות אלה על ידי גוף אחד ומתקנים משותפים הופך אותן לעסק אחד. השופט בוחן את המתקנים המשותפים, ובפרט חדר אוכל וג'קוזי הממוקמים באחד המגרשים. באשר לחדר האוכל, עדותו של המפקח – לפיה שימש אורחים מכל היחידות ולכן הצביע על עסק משותף – נחשבת לעדות שמיעה ואינה מספיקה כדי לתמוך בטענה. מעדותו של המערער ומחומרי השיווק עולה כי חדר האוכל מיועד בעיקר לשימושם של אורחי חווה 18, והשופט מגיע למסקנה כי לא ניתן לראות בו מתקן המשרת את כל יחידות האירוח. אשר לג'קוזי, תיקן המשיב את כתב האישום והבהיר כי לא מדובר במיזם מסחרי. עדותו של המפקח בעניין זה לא הייתה ברורה, והמערער ציין כי הוא שימש בעיקר את אורחי חווה 18, אם כי גם אורחים מיחידות אחרות יכלו להשתמש בו ללא תשלום. השופטת קובעת כי הג'קוזי אינו עסק עצמאי, ובהתחשב בכך שהוא אינו מוזכר במבצעים של המערערת, נראה כי הוא נלווה לעסק האירוח העיקרי. זאת ועוד, השופטת מציינת כי בית משפט קמא לא פסק במפורש בשאלה האם הג'קוזי מהווה עסק בפני עצמו. לסיכום, השופט מחליט כי יש לקבל את הערעור, והמערערים זוכו. הרציונל של השופטת הוא שהפעולה אינה מהווה עסק בודד הטעון רישיון. משכך, הערעור על גזר הדין הופך לבטל, וכל קנס ששולם יוחזר למערערים. סיכום מקיף זה לוכד את עיקרי הכרעת הדין, לרבות הערכת השופט את הראיות ואת הנימוקים שעמדו מאחורי ההחלטה לזכות את המערערים.