בג"צ 90/67

תקציר

פסק הדין המדובר נוגע לפיטוריהם של שני עובדים קבועים במועצה המקומית חצור (המועצה) בשל סירוב משרד הפנים לאשר את הצעת התקציב של המועצה. העותרים ביקשו לחזור לעבודה, אך המועצה עמדה על החלטתה לפטר אותם. המחלוקת העיקרית הייתה האם הוראות חוקת העבודה, שלכאורה העניקו לוועדת ההפרטה את הסמכות לבטל את החלטת המועצה, תקפות ויש לפעול לפיהן. פסק דינו של השופט י' כהן ביטל את הצו המותנה ודחה את העתירה מכמה טעמים. ראשית, במקרים של פיטורים או התפטרות, לבג"ץ יש סמכות לדון בעתירות הנוגעות לרשויות ציבוריות, למרות הרכיב החוזי הכרוך בכך. שנית, החקיקה הרלוונטית "שמרה" על זכויות העובדים על פי הסכם עבודה או נוהג, מה שאומר שאם הפיטורים לא היו תקפים על פי חוקת העבודה, זה היה מתבטל. עם זאת, בית הדין מצא כי החלטת המועצה לפטר את העותרים תואמת את חוקת העבודה, כפי שאושרה על ידי ועד העובדים קודם לכן. החוקה לא הקפידה על עקרון "אחרון נכנס, ראשון יוצא" לפיטורים, ומאחר שראש המועצה שקל את הוותק של העותרים - כנדרש - והוועדה הסכימה עם הפיטורים, העניין נסגר. הופעתו של ראש המועצה בפני ועדת ההפרטה לא משמעה הסכמה עם סמכותה לבטל את החלטת המועצה על פיטורים. יתר על כן, ראש המועצה לא יכול היה לכבול את המועצה להחלטות הוועדה ללא אישור מפורש של המועצה. משכך, החלטת הוועדה לבטל את הפיטורים לא הייתה מחייבת, והחלטת הפיטורים המקורית עמדה בעינה. לבסוף, הסכים בית הדין עם המועצה כי לא צורפו עובדים שעלולים להיפגע מהעתירה כמשיבים, וזו דרישה למקרים כאלה. העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לשלם למועצה הוצאות בסך 500 ליש"ט.