בש"פ 2199/03

תקציר

במקרה דנן, הורשע המערער בנהיגה בזמן שרישיונו נשלל בשל אי עמידה בדרישת החוק להפקיד את רישיונו בבית המשפט לאחר שתי פסילות קודמות. לטענתו, מאחר שרישיונו פקע למעלה מתשעה חודשים לפני שנמצא נוהג, תקופת הפסילה כבר ריצתה לפי תקנת התעבורה 557. עם זאת, בית המשפט העליון אישר כי תקופת הפסילה אינה מתחילה עד להפקדת הרישיון פיזית אצל בית המשפט, יהא תוקפו אשר יהיה. בית המשפט הדגיש כי תכליתה של דרישה זו היא להבטיח שהנהג יפנים את חומרת הפסילה ולמנוע שימוש לרעה או זיוף הרישיון. בית המשפט ציין כי קיימת הוראה ספציפית לגבי רישיונות אבודים, המאפשרת להצהרת אובדן להחליף פיקדון פיזי, אך זו אינה חלה על רישיונות שפג תוקפם אלא אם אבדו ללא הצהרה. המערערת טענה כי תקנה זו חרגה מכוונתה של המחוקק, אך בית המשפט מצא טענה זו בלתי סבירה בהליכי ביניים. בנוסף, נוצר בלבול שנבע ממכתבים שהוציא אגף הרישוי, מהם עולה באופן שגוי כי פסילותיו של המערער הסתיימו והוא יכול לחדש את רישיונו. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי נקודת המוצא לתקופת הפסילה לא הייתה פקיעת הרישיון אלא הפקדת הרישיון, מה שלא קרה. הואיל ולמערער היסטוריה עם בית המשפט בעניין זה, סבר כי הוא מבין דרישה זו. משכך, דחה בית המשפט את הערעור והותיר את הפסילה על כנה עד תום ההליכים המשפטיים.