עמ"נ 61706-10-20

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם פשרה בעניין היטל השבחה, הנגבה בדרך כלל מבעלי קרקעות בעקבות השבחה בנכס שלהם. בדרך כלל, הוועדה המקומית ובעל הקרקע יכולים להסכים על היטל ההשבחה, אך במקרה זה קבעה ועדת הערר כי הצדדים טעו בפרשנותם לחוק ודחו את ההסכם. המערערת, בהיותה הוועדה המקומית, ערערה על החלטה זו, וטענה כי הצדדים הגיעו להסכמה משותפת על בסיס פרשנותם לחוק, וכי החלטת ועדת הערר לא הגנה הן על המערער והן על המשיבים. לאחר בחינת התיק, קבעה השופטת כי יש מקום לקבל את הערעור ולאשר את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. השופט הדגיש כי החשש מפני הסכמים פסולים החורגים מהחוק אינו חל במקרה זה. זאת ועוד, ההסכמים לא נמצאו שרירותיים או בלתי סבירים, ולא הוצגו ראיות ללחץ מופרז על המשיבים. כיבוד רצון הצדדים והשיקולים שעמדו מאחורי הסכמותיהם נמצא ראוי, מה גם שהמשיבים בחרו מרצונם לשלם סכום גבוה מהנדרש בהחלטת ועדת הערר. עוד ציינה השופטת כי אישור הפשרה לא יפגע בשוויון הנישומים או בקופה הציבורית, והיא עולה בקנה אחד גם עם העקרונות שנקבעו במקרים קודמים בנוגע לאישור הסכמי פשרה. בנוסף, ועדת הפשרה של המערערת בחנה ואישרה את ההסכמים, דבר שהצדיק עוד יותר את אישורם. לסיכום, נתנה השופטת תוקף להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, והדגישה כי על בא כוח המשיבים לקבל את שכר הטרחה שנקבע, ולהשיב את הביטחונות שהעמידה המערערת. ההחלטה התקבלה מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.