ע"פ 4119/91

תקציר

הערעורים שהוגשו הן על ידי המדינה והן על ידי יהודה שושני על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בעניינם של חמישה נאשמים שהואשמו בעבירות סחר בסמים, קרי מרדכי רוזנפלד, אלכסנדר סורוצקי, מאיר שחר, יהודה שושני ויצחק קור, נדונו במשותף. הערעורים ביקשו לערער על החלטת בית המשפט המחוזי לזכות את סורוצקי ושחר מכל אשמה. לאחר שקלול הראיות והדין, הסכימו השופטים לדחות את ערעורו של שושני על הרשעתו, ואת ערעור המדינה על עונשו, ובכך לאשר את הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בעניינו. בהתייחסם לערעור המדינה בעניין סורוצקי ושחר, בחנו השופטים בקפידה את הראיות שהוצגו בבית המשפט המחוזי בנוגע למעורבותם בעבירות. עבור סורוצקי, זה כלל את נוכחותו בפגישות הקשורות לפשע, את מחוותיו המכוונות נאשמים אחרים לעבר מיקום הסמים, ואת התנהגותו הנצפית באמצעות משקפת. באשר לשחר, נוכחותו בזירת הפשע, תנועתו בין שני כלי רכב חשודים והיעדר הסבר משכנע למעורבותו היו ראיות מרכזיות. השופטים הגיעו למסקנה כי המדינה הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה מעבר לספק סביר לגבי שני הנאשמים, למרות ניסיונותיהם לספק הסברים תמימים. השופטים קבעו כי הסברים אלה שקריים ובלתי הגיוניים. בעקבות זאת החליטו השופטים לקבל את ערעור המדינה, לזכות את סורוצקי ושחר מכל אשמה, ולהרשיע אותם כשותפים לסחר והחזקה של הסם המסוכן האמור. עם זאת, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי בנצרת להמשך דיונים לקביעת גזר דינם של סורוצקי ושחר. בפסק דינו של השופט י' באך, אליו הצטרפו השופטים ט' אור ומ' חשין, הודגש כי סטנדרט הספק הסביר אינו דורש ודאות מוחלטת אלא מתמקד במשקלן המצטבר של הראיות ובהנמקת השכל הישר. השופטים הדגישו כי חוסר יכולתם של הנאשמים לספק הסברים משכנעים למעשיהם המפלילים מילא תפקיד משמעותי בהחלטתם.