תמ"ש 24881-12-13

תקציר

התובעת, שהרוויחה כ-5,200 ₪ בחודש כמזכירה, ביקשה מבית המשפט לפסוק לה את מלוא זכויותיה בדירה שהייתה בבעלותה המשותפת של הנתבע – שנרשמה על שמם של שניהם – בנימוק שהיא רכשה את הדירה לפני נישואיה לנתבע ושילמה את תשלומי המשכנתא לבדה. היא גם ביקשה מחצית מזכויותיו העסקיות והסוציאליות של הנתבע, בטענה כי מדובר בבעל אלים ומתעלל שבגד בה וכי הנתבע הסתיר ממנה את הכנסותיו ונכסיו. בתוך כך, הנתבע, שהיה עצמאי והרוויח תשלומים במזומן עליהם לא הצהיר, טען כי טענות התובעת שקריות, וכי הוא נאלץ לעזוב את התובעת בשל התנהגותה האלימה והפוגענית. עוד טען כי הדירות נרכשו במשותף וכי התובע הוציא מחשבון הבנק המשותף שלהם 350 אלף שקל, שמחציתם שייכים לו. השופטת קבעה כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת טענותיה בנוגע לרכישת הדירה, וכי טענות הצדדים סותרות זו את זו. עוד ציינה השופטת כי התובעת לא פעלה לשינוי רישום הבעלות המשותפת בדירה לאחר תום האילוץ הנטען בדירה. באשר לטענות על אלימות והתעללות, מצאה השופטת את טענות התובע נכונות, אך לא סברה כי התנהלות הנתבע חמורה דיה כדי להצדיק מתן זכויות מלאות לתובע בדירה. עם זאת, השופטת קיבלה את טענת התובע כי הנתבע הסתיר נכסים, וקבעה כי הוא הרוויח תשלומים במזומן שלא הצהיר עליהם ולא חלק עם התובעת. השופט הגיע למסקנה כי יש מקום לאזן בין הצדדים ביחסים הכספיים, והורה להעניק לתובע 60% ולנתבע 40% מהזכויות בדירה ובזכויות פנסיוניות, אם הדירה תימכר. השופט לא קיבל את תביעת התובע למחצית מזכויותיו העסקיות של הנתבע, שכן אופי עבודתו – עבודת כפיים – לא איפשר להעריך את שוויה. השופט הורה לנתבע לשלם לתובע הוצאות בסך 7,500 ₪ ודמי שכירות מופחתים.