עתפ"ב 13841-09-18

תקציר

הנאשמים במשפט פלילי ערערו על גזר הדין וטענו כי יש לאפשר להם לחזור בהם מהודאתם הקודמת וכי יש לבטל את גזר הדין. הערעור התבסס על מספר טענות, ובהן הטענה כי הנאשם לא הודה בעובדות כתב האישום, כי ההסדר הפרוצדורלי לא הוצג בפניו וכי ההודאה לא ניתנה מרצון. עם זאת, השופט בחן ביסודיות את הטענות ומצא אותן חסרות שחר. השופט ציין כי הנאשם נכח בבית המשפט במהלך הדיון וכי טענותיו לאי נוכחות לא נאמרו במפורש וסותרות את הרישומים ואת דברי בא כוחו לשעבר. השופט דחה גם את הטענה כי יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו, וציין כי הבקשה הגיעה בשלב מאוחר מאוד, לאחר שהנאשם כבר הגיע להסדר טיעון והרוויח ממנו בכך שנמנע מעונש חמור יותר. יתר על כן, השופטת לא השתכנעה מטענתה העיקרית של הנתבעת בדבר היקף אחריותה החוזית, וקבעה כי ההודאה שמסר הנתבע הייתה מדויקת וניתנת להעמדה לדין. טענות נוספות בדבר אכיפה בררנית ואפליה נגד הנאשם נדחו אף הן, שכן השופט לא מצא להן הצדקה. בסופו של דבר קבע השופט כי יש לדחות את הערעור על פסק הדין, מתוך סברה כי הנאשמים לא הוכיחו רצון אמיתי להוכיח את חפותם וכי הודאתם כנה. גם הערעור על גזר הדין נדחה מאחר שלא הוצגו טענות בעניין זה. פסק הדין אושר, וההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים ביום 25.6.2020.