ת"א 48196-02-15

תקציר

ועדת הערר קיבלה את טענות התובע כי החלטות הנתבע בטלות ומבוטלות, נעדרות סמכות ושיקולים ענייניים. לא הייתה מניעה חוקית להוציא לתובע היתר בניה לאחר שעמד בתנאים הנדרשים. טענת הנתבע כי התובע לא עמד בתנאים לקבלת ההיתר נדחתה מאחר שלא הוכחה, ונטל ההוכחה עבר לכתפי הנתבעת, אשר הנתבעת לא עמדה בה. בית המשפט קיבל גם את טענת התובעת כי לא היה מקום לתובע לחתום על כתב ההתחייבות, שכן הדבר אינו ברור ובעייתי. בא כוח הנתבע אישר בעדותו כי הדבר היחיד שמנע את הוצאת היתר הבנייה לפני הערר הראשון היה הדרישה לחתום על ההתחייבות, שהוכרה מאוחר יותר כבלתי חוקית. בהמשך, מה שמנע את הוצאת ההיתר היה הדרישה לחוות דעת בנושא תשתיות, שגם היא בוטלה על ידי ועדת הערר. כך, נמצא כי היתר הבנייה לא הוצא בשל התנהלות הנתבעת ומחדליה, ולא בשל אי עמידתה של התובעת בתנאים המקדמיים. באשר לסוגיית הדיירות המוגנת מצא בית המשפט כי בבניין היו שלושה דיירים מוגנים במועד הרלוונטי לתביעה, ויש לקחת עובדה זו בחשבון בעת חישוב הנזק. המומחית העריכה את הנזק שנגרם לתובעים ב-2,179,377 ₪, ובית המשפט אימץ את חוות דעתה. עוד קבע בית המשפט כי סירובם של התובעים לחתום על "כתב ההתחייבות" היה סביר וצודק, ולנתבעת לא הייתה כל סיבה שלא להוציא את היתר הבנייה לאחר הערר הראשון. לפיכך התקבלה התביעה בחלקה, והנתבע חויב לשלם לתובעים סך של 2,179,377 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, שכר טרחת עורך דין בסך 80,000 ₪ ו-25% מאגרת בית המשפט של התובעים, תשלומים למומחה ותשלומים לחברת התקליטים.