פש"ר 4217/07

תקציר

פסק הדין סובב סביב חוקיותן של פעולות פיננסיות מסוימות המבוצעות על ידי בנק. הפעילות המדוברת העבירה כספים מחשבונו של מר יונה, שעמד בראש קבוצת החברות חפציבה חדלת הפירעון, לחשבון הקבוצה. יונה נמלט מהארץ בעיצומו של המשבר הכלכלי של הקבוצה ובהמשך הורשע במספר עבירות כלכליות. המחלוקת העיקרית נגעה לשאלה האם העברות אלה, שהביאו לקיזוז חובות מסוימים, היו חוקיות. בית המשפט נדרש לקבוע האם חל חוק הקיזוז הכללי או חוק מיוחד בנושא פשיטת רגל, והאם הבנק עמד בדרישות הנדרשות לקיזוז כדין על פי החקיקה הרלוונטית. השופט קבע כי חוק הקיזוז הכללי, כמפורט בסעיף 53 לחוק החוזים, הוא החקיקה החלה במקרה זה. הם נימקו זאת בכך שעל פי פקודת פשיטת הרגל, הגורם הקובע לתחולת דיני הקיזוז הוא מועד צו הכינוס שניתן במקרה זה לאחר ההעברות המדוברות. השופטת הדגישה כי קיזוז תקף מחייב הודעה על קיזוז, וכי הבנק לא מסר הודעה כזו למר יונה. המסמכים שהציג הבנק, לרבות מאזן ומכתב דרישה, לא היוו הודעת קיזוז, גם כאשר נבחנו יחד. השופטת דחתה גם מספר טענות נוספות שהעלה הבנק, ובהן כי היעדרותו של מר יונה מהארץ הפכה את הודעת הקיזוז למיותרת, וכי המנהל המיוחד מנוע מלחלוק על הקיזוז בשל חוסר עקביות בטיעוניו בתיקים שונים. בנוסף, דנה השופטת בטענת תחולתו של חוק קיזוז מיוחד לפי פקודת פשיטת הרגל ומצאה כי הבנק לא עמד בתנאים להפעלת חוק זה. השופטת דחתה גם את טענות הבנק בדבר אי תשלום עמלות, התיישנות טענות המנהל המיוחד ושיהוי בהגשת הבקשה. בעקבות זאת פסק השופט לטובת המנהל המיוחד והורה לבנק להחזיר את סכום הקיזוז, בצירוף ריבית והצמדה, בסך 9,188,885 שקל. הבנק נדרש לשאת גם בשכר הניהול המיוחד, בסך 50 אלף שקל. כל הסכומים היו אמורים להיות משולמים עד המועד הנקוב.