ת"א 49514-10-23

תקציר

בית המשפט שלל מאישה בשנות השבעים לחייה סעד זמני מפינוי ביתה. כדי להצליח, היה על המבקשת לעמוד בשני תנאים: ראשית, עליה להוכיח כי תביעתה נגד הפינוי מוצדקת; ושנית, כי אי הנוחות שנגרמה עקב הפינוי תעלה על אי הנוחות שתיגרם למשיב אם הודעת הפינוי תתעלם והמבקש יזכה בתביעה. בעוד שבית המשפט הכיר בכך שפינוי מבית מגורים הוא צעד קשה, הוא קבע כי המבקש לא עמד ברף הנדרש להצלחה. תביעתה של המבקשת נסובה סביב תנאי הסכם ההלוואה, שלטענתה היו שונים מאלה להם הסכימה. המבקשת לא סיפקה מסמכים חתומים או ראיות אובייקטיביות לתמיכה בטענתה, אלא הסתמכה על טיעונים בעל פה. בינתיים המציא המשיב מסמכים בכתב חתומים כביכול על ידי המבקש. בית המשפט קבע כי קשיים אלה מציבים משוכה משמעותית בעניינו של המבקש, במיוחד לאור העובדה שהמבקש לא ערער על תוקפם של המסמכים החתומים בשנים שלאחר חתימת ההסכם, אלא עשה זאת רק כאשר החלו הליכי הוצאה לפועל. יתר על כן, המבקשת לא סיפקה כל ראיה לכך שתוכל להחזיר את ההלוואה, כלומר הפינוי היה בלתי נמנע. עוד טענה המבקשת כי חתימתה וחתימת בעלה זויפו על חלק מהמסמכים, אך גם זו לא נתמכה בראיות כלשהן. ככלל, בית המשפט מצא כי סיכויי ההצלחה של המבקש נמוכים, ובשילוב עם הקשיים הפוטנציאליים הנגרמים עקב עיכוב הפינוי – לרבות ההשפעה על יכולתו של המשיב לגבות חובות וההשלכות הרחבות יותר על נוף ההלוואות בישראל – הביאו את בית המשפט לדחות את הבקשה לסעד זמני. עם זאת, החלטה זו התקבלה בשלב מקדמי, והשופט ציין כי הם פתוחים להשתכנע אחרת במהלך ההליך העיקרי.