רע"פ 4123/17

תקציר

פסק הדין עוסק בשאלה האם ניתן להאריך התחייבות שניתנה לפי סעיף 72 לחוק העונשין להימנע מביצוע עבירה. המבקש הורשע תחילה בנהיגה תחת השפעה וחויב לתת התחייבות בסך 20,000 ₪ להימנע מעבירות עתידיות. לאחר שביצע שוב את אותה עבירה, בית המשפט לתעבורה הפעיל את ההתחייבות והטיל קנס נוסף בסך 5,000 ₪, תוך שהוא דוחה את ערעורו של המבקש, שקבע כי היה על בית המשפט להאריך את תוקף ההתחייבות. ערכאת הערעור, לאחר עיון חוזר, דחתה את רשות הערעור ודחתה את התביעה, תוך שהיא מאשרת כי סעיף 72 מחייב את הפעלת ההתחייבות ללא שיקול דעת להארכה. ההיסטוריה החקיקתית והפרשנות הסטטוטורית תמכו בהחלטה זו, ואישרו כי לבית המשפט אין סמכות להעניק הארכות כאלה, בניגוד להוראות הנוגעות למאסר על תנאי המאפשרות הארכה על תנאי. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי עונשים ממוניים כגון ההתחייבות הממונית אינם מקבילים לחומרת העונשים הפוגעים בחירות האישית, ולכן אין בהם הוראה להארכה. בהסתמך על מקרה דומה של ההליך המשמעתי של לשכת עורכי הדין, חזר בית הדין על הכוונה הסטטוטורית להסדר שלילי המונע הארכת מאסר על תנאי, אלא אם כן הדבר נקבע במפורש בחוק. בית המשפט התייחס גם לחומרת הקנסות הכספיים לאור הסכום הניכר המגיע מהמערער, והגיע למסקנה כי על השופטים לשים לב להטלת חובות כספיים לצד עונשי מאסר על תנאי. בסופו של דבר, בית המשפט אישר את ההחלטה המקורית ששללה את האפשרות להאריך את ההתחייבות.