דב"ע לב/21 - 3

תקציר

פסק הדין נסוב סביב השאלה האם יש לכלול את "משכורת 13" בחישוב פיצויי הפיטורים של עובד בעת פרישתו. על בית הדין לקבוע האם "משכורת 13" מהווה חלק משכרו של העובד והאם יש לשקול אותה כפיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים. המערערת, שפרשה מעבודתה בגיל 65 וקיבלה פיצויי פיטורים, טוענת כי יש לכלול בחישוב חלק יחסי מ"משכורת 13", וכתוצאה מכך להוסיף סכום של .4587- LEI. עם זאת, המשיב טוען כי "משכורת 13" אינה חלק מרכיבי השכר הנחשבים לפיצויי פיטורים. בית הדין בוחן את הגדרת "שכר" ומוצא כי "משכורת 13" מתאימה לתיאור הגמול שמשלם המעביד לעובד בשל יחסי עובד-מעביד. עם זאת, בית הדין מגיע למסקנה כי אמנם "משכורת 13" היא חלק מהשכר הכולל, אך היא אינה מפורטת כרכיב בתקנות פיצויי פיטורים ולכן אין להתחשב בה בעת חישוב פיצויי פיטורים. בית הדין מסתמך על סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, הקובע כי יש להתחשב רק ברכיבים הקבועים בתקנות לעניין שכר עבודה לעניין פיצויי פיטורים. מאחר ש"משכורת 13" אינה נמנית עם המרכיבים המנויים, בית הדין מחליט כי לא ניתן לכלול אותה בחישוב פיצויי הפיטורים. עוד מציין בית הדין כי ההסכם הקיבוצי בין הצדדים קובע כי השכר משולם לפי רכיבים שונים, למעט "משכורת 13" משכר היסוד. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערער חויב בתשלום הוצאות משפט ואגרות בסך 400 ל"י.