ת"א 33963-02-22

תקציר

התיק נסוב סביב זכות דיירות מוגנת בנכס מסחרי בחיפה. התובעת, העירייה, ביקשה לפנות את הנתבעים מהנכס, בטענה שהם פולשים שאין להם זכות חוקית להחזיק בו. הנתבעים טענו למעמד של דייר מוגן, שלדעתם עבר בירושה מאביהם. בית המשפט הורה לנתבעים לפנות את הנכס. בית המשפט מצא כי הנתבעים לא הביאו ראיות התומכות בטענתם לדיירות מוגנת. יתר על כן, גם אם הייתה להם זכות כזו, הם הפרו את תנאי הסכם השכירות בכך ששינו את השימוש בנכס, העבירו חזקה ללא רשות והזניחו את תחזוקתו. בית המשפט ציין כי הנתבעים נטשו את הנכס ולא הייתה להם כל כוונה לחזור אליו, תוך הפרת תנאי השכירות. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה צורך ציבורי חיוני בשיפוץ הנכס. השופטת הדגישה כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים, שלא שכנעו את בית המשפט בתביעתם. השופט התייחס גם לסוגיית הנטישה וקבע כי מדובר בעילה מוצדקת לפינוי דייר מוגן. הם קבעו כי הזנחת הנכס על ידי הנתבעים, בשילוב עם העברת הפעילות העסקית למקום אחר, מצביעים על חוסר עניין לחזור ולהפעיל בו עסק. עוד נמצא כי הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שלא שמרו על ניקיון הנכס ולא ביצעו את התיקונים הנדרשים. בית המשפט דחה את נימוקי הנתבעים לאי מילוי חובותיהם, וקבע כי מצב הנכס קיצוני ומחייב פעולה מיידית. עוד קבע השופט כי פעולות הנתבעים בהרחבת הנכס המושכר ללא היתר מהוות הפרה של הסכם השכירות. הם דחו את טענת הנתבעים כי עומדת להם הזכות לעשות שימוש בלתי מוגבל בנכס, והבהירו כי הסכם הפשרה אינו מקנה להם זכויות בלתי חוזרות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי השיהוי הנטען של התובע בהודעה לנתבעים על החזרת החזקה אינו מצדיק את דחיית התביעה או מתן סעד מן היושר. הנתבעים לא הוכיחו כי שינו את עמדתם לרעתם בשל היעדר הודעה. לאחר שמצא כי הנתבעים נטשו את הנכס ולא הייתה להם כל כוונה לחדש את עסקיהם, הגיע בית המשפט למסקנה כי הם אינם זכאים לסעד מן היושר. לפיכך, תביעת הפינוי התקבלה. הנתבעים נצטוו לפנות את חפציהם מהנכס עד למועד שנקבע, שלאחריו יוכל התובע להיפטר מהם. בית המשפט פסק גם על ההוצאות, והורה לנתבעים לשלם את הוצאות המשפט של התובע ואת שכר טרחת עורך הדין. לשני הצדדים הייתה הזכות לערער על פסק הדין תוך 60 יום מקבלתו. פסק הדין היה אמור להימסר לצדדים בדואר רשום, והנכס היה אמור להתפנות בהתאם לפסק הדין.