ת"א 19769/91

תקציר

המקרה העומד בפני בית המשפט הוא תביעת פיצויים בגין לשון הרע שהגיש חבר כנסת ותיק ושר התחבורה לשעבר בממשלת ישראל, מר חיים קורפו, נגד שני נתבעים שפרסמו מודעות בעיתון הארץ שפגעו לכאורה בשמו הטוב והציגו באור שלילי את תדמיתו ושנות פעילותו הציבורית. המודעה הראשונה, שפרסם נאשם 1, הטילה ספק במקורותיו הכספיים של קורפו, רמזה כי הוא מעיל בכספי הליכוד ודרשה ממנו להסיר את חסינותו כדי שניתן יהיה להעמידו לדין. המודעות השנייה והשלישית, שפורסמו על-ידי נאשם 2, מתחו ביקורת על התנהלותו של קורפו כחבר כנסת בכל הנוגע לבחירה ישירה של ראש הממשלה, וטענו כי הוא מנסה לטרפד את הליך החקיקה. קורפו טען כי הפרסומים הציגו את אופיו ופעילותו באופן מעוות, שלילי ולא נכון, ופגעו בשמו הטוב כחבר כנסת. מנגד, טענו הנאשמים כי הפרסומים מהווים ביקורת ציבורית מוגנת על איש ציבור ואינם מהווים לשון הרע. בית המשפט פסק לטובת הנתבעים וקבע כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע שכן הם מהווים ביקורת ציבורית לגיטימית על מעשיו של קורפו כאיש ציבור. השופט הדגיש כי אנשי ציבור צריכים להיות מוכנים לספוג יותר ביקורת מאשר אנשים פרטיים, וכי הביקורת צריכה להיות עניינית, אך לא לשון הרע או לשון הרע. כמו כן, נמצא כי הפרסומים עונים על דרישות ההגנה לפי סעיפים שונים בחוק איסור לשון הרע, לרבות תום לב, הבעת דעה ואמת. בנוסף, נמצא כי לנתבעים היה אינטרס אישי לגיטימי בפרסום המודעות, ומעשיהם לא חרגו מההיקף הסביר של נסיבות אלה. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי המודעות לא השפילו או ביזו את קורפו, וקורא סביר היה תופס אותן כדיון לגיטימי בנושא ציבורי. לפיכך נדחתה תביעתו של קורפו, והוא חויב לפצות כל נתבע בגין הוצאות ההתדיינות ושכר טרחת עורך הדין.