ת"א 62381-12-15

תקציר

התובע הגיש תביעה לפינוי הנתבע מנכס, בטענה למספר עילות לפינוי, לרבות אי תשלום דמי שכירות, נזק לשוכר וצורך עצמי. הנתבע טען כי זכויותיו של התובע בנכס אינן בלעדיות, אך בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי לתובעת זכות להגיש תביעת פינוי. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הוא דייר מוגן, שהחזיק בנכס למעלה מחצי מאה, וכי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענת אי תשלום דמי השכירות. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת גרמה נזק מהותי למושכר בזדון. גם אם הנתבע ביצע שינויים בנכס, לא היו ראיות לזדון, מה גם שהמשכירים הקודמים לא התנגדו להם. בית המשפט שקל גם את טענת התובעים כי הם זקוקים לנכס לשימושם העצמי והציעו לנתבעת דיור חלופי, אך הנתבעת התעלמה מהצעות אלה. התובע הציע שלושה נכסים חלופיים באותו אזור, אך הנתבע לא הגיב. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת הוכיחה עילה תקפה לפינוי מחמת צורך עצמי והורה לנתבעת לפנות את הנכס ולמסור את החזקה לתובע עם קבלת סכום מוגדר כפיצוי. התובעת הייתה זכאית גם לדמי שימוש, אך מאחר שהפינוי ניתן בשל צורך עצמי, בית המשפט לא פסק אותם לתובע. לנתבע ניתנה ארכה עד ליום 1.4.2020 לפנות את הנכס, עם אפשרות להארכה במידה ושני הצדדים יסכימו לכך. פסק הדין ניתן ביום 3.12.2019 והנתבע חויב לפנות את הנכס לטובת התובע.