דב"ע מז/130 - 3

תקציר

פסק דין זה של בית המשפט העליון, שניתן באוקטובר 1988, מתייחס למחלוקת על שכר המורים בישראל. השאלה המרכזית הייתה האם ניכוי של 1.5% משכר המורים, שהוסכם עליו במשא ומתן קיבוצי בין משרד החינוך להסתדרות המורים, הוא חוקי. המערערת טענה כי הניכוי מהווה ויתור שלא כדין על זכויות עובדים וכי הוא סותר את הוראות ההסכם הקיבוצי הקודם. עם זאת, בית המשפט אישר את חוקיות הניכוי. בית המשפט קבע כי המונח "תרומה", כאמור בחוק הגנת השכר, אינו חל על מקרה זה, שכן הניכוי לא היה למטרות צדקה אלא אמצעי זמני שנועד לסייע במניעת פיטורי מורים ולתרום לשיקום המשק. חשוב לציין כי בית הדין גם קבע כי זכות קנויה שנקבעה בהסכם קיבוצי ניתנת לביטול בהסכם קיבוצי עוקב, גם אם היא לרעת העובדים. במקרה זה, ההסכם הקיבוצי מאוקטובר 1985 תיקן את ההסכם הקודם ולא סתר אותו. בית הדין הדגיש את האופי הדינמי של יחסי העבודה ואת יכולתם של הסכמים קיבוציים להתאים את עצמם לנסיבות כלכליות משתנות. בנוסף, דחה בית המשפט את ניסיונה של המערערת להציג טענה חדשה המבוססת על חוקת הסתדרות המורים, כפי שהוגשה בשלב הערעור ללא הצדקה. בסופו של דבר נדחה הערעור, ונפסקו למשיבים הוצאות משפט.