בג"צ 529/80

תקציר

העותרת, בעלת זכויות חכירה בחלקת קרקע שהוכרזה כקרקע חקלאית, הגישה שוב ושוב בקשה להיתר לבניית בית מגורים על החלקה כדי שתוכל לנהל בה משק. תחילה נדחתה בקשתה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ועררה נדחה על ידי הוועדה המחוזית, בנימוק שבנייה על קרקע חקלאית מחייבת את הסכמת הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית, שלא התקבלה. בעקבות פסק דין רלוונטי של בית המשפט העליון (רע"א 271/79), אשר לדעת העותרת תומך בטענתה, היא הגישה בקשה מחודשת. בתוך כך, הוועדה המחוזית פעלה לתיקון התוכנית הרלוונטית, פרסמה הודעה על כך וקבעה תנאים שבהם יינתנו היתרי בנייה. עם זאת, הודעה זו הייתה פגומה. הוועדה המקומית החליטה להיעתר לבקשת העותר, אך טרם הוצאת ההיתר ביטלה הוועדה המקומית את החלטתה, בידיעה שהנושא כבר נבחן בוועדה המחוזית. לאחר מכן עתר העותר לבג"ץ, ערער על הביטול וביקש צו למתן היתר בנייה. בג"ץ קבע כי סירובם הראשוני של המשיבים לתת היתר היה חוקי, שכן בנייה למטרות לא חקלאיות על קרקע חקלאית מחייבת את הסכמת הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית, שלא התקבלה. עוד נקבע כי טענות העותרת בדבר אי תקפות ההודעות שפרסמה הוועדה המחוזית, והליך קבלת ההחלטות, אינן מבוססות. עוד קבע בית המשפט כי לוועדה המקומית סמכות לחזור בה מהחלטתה להעניק את ההיתר, מה גם שלא ידעה, בעת קבלת ההחלטה, כי הנושא כבר נבחן על ידי הוועדה המחוזית. לבסוף קבע בית המשפט כי ממילא הוועדה המקומית אינה רשאית על פי חוק להוציא היתר בנייה ללא הסכמת הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית, שלא התקבלה. לפיכך, העתירה נדחתה.