ת"א 52753-01-13

תקציר

פסק הדין דן בהפקעת הקרקע ובפיצויים המגיעים לבעלי הקרקע. הפקעה פוגעת בזכות הקניין של הפרט, והעיקרון החוקתי הכללי קובע כי הבעלים זכאים לקבל פיצויים אלא אם כן המחוקק שלל זאת במפורש. הפיצוי נועד להעמיד את הבעלים באותו מצב כאילו לא בוצעה ההפקעה. פסק הדין מפרט את הוראות סעיפים 12 ו-13 לפקודה, המפרטות את הקווים המנחים להערכת פיצויים, למעט התמורה של רכישה בכפייה והתמקדות בשווי הקרקע בעת ההפקעה. החלטות בית המשפט העליון מפרשות הוראות אלה, תוך הדגשה כי הפיצוי משקף את שווי ההון ואינו כולל תשואה פוטנציאלית. בעלי הקרקע יכולים לבחור באחד משלושה מסלולי פיצוי: פיצוי הוני נומינלי עם פיצוי פירות נומינלי, פיצוי הוני על פי ההלכה, או פיצוי קרן עם ריבית והצמדה. הבעלים זכאים לפיצוי הגבוה ביותר שיש, אך לא לשילוב ביניהם. המועד הקובע לפיצוי הוא מועד ההפקעה, ואין להתחשב בשינויים שחלו לאחר מכן, למעט שינויים טבעיים שהיו עשויים להתרחש בכל מקרה. בית המשפט מעדיף את השיטה ההשוואתית לקביעת שווי הקרקע המופקעת, הנשענת על השוואות לעסקאות דומות. במקרה זה, מסלול הפיצוי שנבחר הוא לפי סעיף 13(1) לפקודה, אשר מחשב דמי חכירה אבודים כאחוז מהערך המשתנה של הקרקע בכל שנה עד לתשלום הפיצויים. השער נקבע על 6% בשנה, ונבחנות עסקאות ההשוואה שמציגים שני הצדדים, מה שמוביל לקביעה של 15 דולר למ"ר כשווי לכל שנה בין השנים 1986 ל-2015, תוך התאמה לתנודות שנתיות בשער החליפין. השופט מחשב את סך הפיצוי המגיע לו, תוך התחשבות בתשלום החלקי הקודם של הנתבע, ומגיע למסקנה כי הנתבע #1 נדרש לשלם לתובעים 459,169 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין שווה ערך ל-15% מהסכום בתוספת מע"מ. התשלום יבוצע תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.