בר"ע 48239-01-18

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור על ההחלטה לאשר תובענה ייצוגית בעניין זמני החופשה של העובדים. בית הדין לעבודה החליט כי הפסקות הנמשכות פחות מ-30 דקות צריכות להיחשב כשעות עבודה ויש לשלם להן על ידי המעסיק. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה מצא כי התביעה המקורית, שהתמקדה באורך ההפסקות, לא התייחסה במידה מספקת לגורמים אחרים כגון אופי ההפסקות או תנאי מקום העבודה, שהם קריטיים לקביעה האם יש לראות בהפסקות שעות עבודה אם לאו. לפיכך, ביטל בית הדין הארצי לעבודה את ההחלטה הקודמת, בקובעו כי אין די ראיות כדי להראות כי קיים סיכוי סביר שהשאלות המשותפות יוכרעו לטובת העובדים, וזו דרישה לאישור תביעה ייצוגית. עוד ציין בית הדין כי חובת המעסיק לשלם לעובדים עבור הפסקות קצרות מוגבלת למקרים בהם ההפסקות נחוצות ואינן מכבידות באופן משמעותי על המעסיק. מאחר שלא הייתה תביעה לסעד בגין הפרת חובת המעביד לספק הפסקות לצורך החלפת חשמל ואוויר, בית הדין לא התייחס לסוגיה זו. לבסוף, נפסקו למשיב הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ בגין שני ההליכים.