ת"א 32524-01-20

תקציר

פסק דין זה מאגד שש תביעות שהוגשו על ידי 16 רוכשי קרקעות בהרחבת מושב יושביה נגד המועצה האזורית שדות נגב, עמותת מושב יושביה ומדינת ישראל. הרוכשים ביקשו השבת סכומים ששולמו לכאורה ביתר עבור הוצאות פיתוח. הטענות העיקריות היו כי הנתבעים גבו סכומים גבוהים מהמותר על ידי רשות מקרקעי ישראל וכן גבו שלא כדין שכר טרחת עורך דין. הנתבעים טענו כי התביעות התיישנו וכל הגבייה נעשתה כדין. פסק הדין מתייחס תחילה לסוגיית חוק ההתיישנות, וקובע כי התביעות הוגשו מעבר לתקופת ההתיישנות, וכי התובעים לא הוכיחו נסיבות חריגות המצדיקות עצירת השעון. עילת התביעה קמה במועד התשלום, שהתרחש בין השנים 2010 ל-2012, ואילו התביעות הוגשו בשנת 2020. התובעים לא הוכיחו כי נמנע מהם להגיש את התביעה במועד, ושקידה סבירה הייתה מאפשרת להם לברר מהו הסכום המרבי המותר להוצאות פיתוח. לגופו של עניין, בית המשפט בוחן את הפערים בין הצדדים בנוגע לסכום המרבי של הוצאות הפיתוח שאושרו על ידי מנהל מקרקעי ישראל, גובה הסובסידיה הישראלית להתיישבות (ISS) שיש לנכות מסכום מקסימלי זה, וסוגיית שכר טרחת עורך דין. המדינה, שלעמדתה ניתן משקל משמעותי, הבהירה כי לא הייתה גביית יתר וכי הסבסוד נלקח בחשבון בחישובים. בסוגיית הוצאות הפיתוח מקבל בית המשפט את עמדת המדינה כי הסכומים שנקבעו על ידי בקר השטח של רמ"י בשנת 2009, עודכנו בשנת 2010, הם הסכומים המרביים שניתן היה לגבות מהתובעים. עדכון מאוחר יותר בשנת 2013 אינו ניתן להחלה רטרואקטיבית. עוד קובע בית המשפט כי היה על הרוכשים להיות מודעים לעלויות הנוספות בגין חיבור לחשמל והפחתת רכיב המע"מ. באשר לסבסוד ISS, בית המשפט מקבל את הבהרת המדינה כי הועברה לנתבעים סבסוד בסך 30,000 ₪ למגרש, וכי סכום זה היה צריך להיות מנוכה מהוצאות הפיתוח המקסימליות. בית המשפט קובע כי טענות התובעים בדבר ליקויים ועיכובים בביצוע עבודות הפיתוח לא הוכחו, בשל חוסר ראיות. בסיכומו של דבר, בית המשפט מגיע למסקנה כי מדובר בתביעות חסומות על פי חוק, וממילא היה חיוב יתר מינורי בלבד עבור חלק מהתובעים, אשר לא הביא להתעשרות שלא כדין של הנתבעים. כתוצאה מכך, בית המשפט מורה לתובעים לשלם סכום צנוע יחסית של 10,000 ₪ לכל אחד משלושת הנתבעים, ביחד ולחוד.