ת"א 1219/07

תקציר

השופטת, אסתר נחליאלי-חייט, פתחה וציינה כי דחייה על הסף היא צעד קיצוני שיש ליישמו רק במקרים חריגים, וכי יש לאפשר לתביעות להמשיך אם יש סיכוי, קלוש ככל שיהיה, שהן יצליחו. לאחר מכן סקרה את טענותיו של לילוף בכתב התביעה, שבמרכזן טענות לעסקאות בלתי מורשות והפרות הסכם מצד הבנק, שהובילו להפסדים כספיים משמעותיים. אלא שטענות אלה אינן חדשות אלא כבר הועלו והוכרעו בהליכים קודמים בין אותם צדדים, לרבות פסק דין של בית המשפט העליון. לילוף ניסה להציג ראיות חדשות שהיוו, לדעתו, עילת תביעה חדשה. ראיה זו התבססה על דברים שאמר בא כוח הבנק בדיונים קודמים, אותם פירש לילוף כהודאה בחבות. השופט דחה טענה זו והדגיש כי דברים אלה כבר נאמרו ונבחנו בהליכים קודמים. יתר על כן, השופטת הדגישה כי מה שמכונה "ההודאה" התייחס לאירועים שהתרחשו לפני חתימת הסכם הפשרה בין לילוף לבנק, במסגרתו ויתר לילוף על כל טענה כלפי הבנק עד לאותו מועד. ויתור זה אושר על ידי בית המשפט העליון, כלומר לא ניתן היה לדון מחדש בנושאים אלה. מאחר שטענותיו של לילוף כבר הוכרעו, וההחלטות היו סופיות, קבע השופט כי לילוף אינו יכול להגיש שוב את אותן טענות נגד הבנק. היא הגיעה למסקנה כי התביעה חסרת שחר ונעתרה לבקשת הבנק לסילוק על הסף. בנוסף, בהתחשב בנסיבות, הורתה השופטת נחליאלי-חייט ללילוף לשלם לבנק הוצאות בסך 10,000 שקל. ההחלטה ניתנה בהיעדרם של שני הצדדים ביום 1.7.2012.