ע"א 629/66

תקציר

הפרשה נסובה סביב דירה מושכרת שהושכרה לוועד המנהל של הפועל המזרחי, תוך התניה כי היא תשמש לחברה לעיבוד יהלומים הקשורה לוועד. הוועדה העבירה את הדירה לקואופרטיב, שלימים הפך לחברה, והמערער, שהיה חבר בקואופרטיב, "ירש" את חוזה השכירות והשתמש בדירה לעסק ליטוש יהלומים משלו ללא ידיעתו או הסכמתו של המשכיר. אשתו ובתו של בעל הדירה הגישו תביעה לפינוי המערער, תביעה שהצליחה בבית משפט השלום ואושרה על ידי בית המשפט המחוזי. המערער ערער לבית המשפט העליון וטען כי יש להחיל את עקרון "זיהוי החזקה", כלומר יש לראות בהחזקתו בנכס המושכר הרחבה של החזקה של הדייר הרשמי (של הוועד), ועל כן אין לפנותו. עם זאת, בית המשפט העליון דחה ערעור זה, בקובעו כי התנאי להחלת עיקרון זה לא התקיים במקרה זה. בית המשפט הסביר כי ידיעת המשכיר על שוכר נוסף בעת השכירות, והסכמתם להעניק לו חזקה עצמאית, היא תנאי מוקדם הכרחי, שלא התקיים כאן. המערערת לא הייתה השוכרת ולא עמדה בתנאי החוזה. בנוסף, טענה המערערת כי המשכיר השלים עם הפרת תנאי השכירות וויתר על ההפרה. עם זאת, בית המשפט מצא כי הראיות אינן תומכות בטענה זו ובעל הבית לא הסכים לחזקתו של המערער. טענתו האחרונה של המערער, לפיה יש לראות בו שוכר בעל סמכות שלא בוטלה, נדחתה אף היא, שכן בית המשפט לא מצא כל ראיה ליחסי שכירות ישירים בין המערער לבין המשיבים. משכך, דחה בית המשפט העליון את שני הערעורים, אישר את צו הפינוי והדגיש כי החזקתו של המערער הייתה שלא כדין. המשיבים פסקו את הוצאותיהם, והוכרו זכויותיו של הוועד הפועל של הפועל המזרחי במשפט נפרד. פסק הדין ניתן ביום 23.5.1967.